עד כמה שהעניין נראה פרדוכסלי, דווקא במדינת ישראל המתמודדת עם אירועים קשים מיום הווסדה, דווקא כאן אנשים מעדיפים שלא להתייחס לחוויות קשות בשמן (פסיכוטראומה), אולי בנסיון להתעלות עליהן ולומר\"לא באמת נפגעתי\".



איננו מתווכחים עם נסיון כזה, בפרט לאור העובדה הסטטיסטית שמרבית מנפגעי טראומה נפשית (כ-70%) מצליחים להתמודד עם טראומה בצורה עצמאית.

עם זאת, במקרה של התפתחות דכאון, חרדה או הפרעה נפשית בעקבות תהטראומה, לא יהיה די בכך שנטפל בחרדה עצמה אם לא נתייחס לעיבוד חווייה הטראומטית בתוך חדר הטיפול.



עד כמה אנו מתעקשים לצאת חזקים? עד כמה אנו מתנגדים ל\"איפשור\" להיות פגועים, או להודות שהעולם הזה יכול להיות מקום לא בטוח לחיות בו? ומתוך איזה פחד אנו נתעקש להמנע ממחשבות כאלו?