היי פז, באמת מצער לשמוע איך חיים שלימים עוברים בתוך חוויה דיסוציאטיבית, ניכור וניתוק מהחיים. "לחיות בצד החיים". או אולי לא "לחיות" בכלל...
בבסיס כל טראומה עומד חוסר אונים אדיר, בעוצמות כאלו שהנפש לא יכולה לשאת.
לאחר מכן, העולם נחווה כמקום לא בטוח. גם הנפש לא מוכנה לבטוח שוב בעולם הזה, ומעדיפה להשאר במקום מרוחק, מנותק, לא-מעורב-רגשית, כי זה עושה תחושה של 'מוגנות'...
כמובן ש'מוגנות' זו היא שטחית למדי ולא מקילה (בצורה יעילה) אבל 'הילד הקטן' או 'הילדה הקטנה' שבתוכנו מעדיפה זאת...

ברשותך, אני מביא כאן את המאמר שלי "פוסט טראומה - מי שם בתוכי?" המתייחס ל'ילד הפנימי' שמקבל החלטות לא רצוניות (לנו) ומה קורה לו בעת המשבר.

http://bitkin.co.il/%D7%A4%D7%95%D7%A1%D7%98-%D7%98%D7%A8%D7%90%D7%95%D7%9E%D7%94-%D7%9E%D7%99-%D7%96%D7%94-%D7%A9%D7%9D-%D7%91%D7%AA%D7%95%D7%9B%D7%99/

היי.תודה על התשובה .כתבת בדיוק ותיארת את המצב כאילו אתה מכיר אותי שנים...לחיות בצד החיים...באמת עצוב.לא הצלחתי לפתוח את המאמר יש הודעת שגיאה .אשמח שתשלח קישור שוב.

סליחה שאני נכנס לכם פה באמצע . כתבת דברים מעניינים ! יש לי תחושה של מוגנות שאני בבית לבד שאני בחוץ אני מרגיש יותר לחץ ומועוקות , ערנות כוננות ... אז אתה אומר בעצם שעדיף להרגיש את כל זה מאשר להרגיש מוגן ?

אני אומר שהחשיפה הזאת צריכה להיות בדרגתית. לא כזו שב"בום" אחד תשבור את הכל... אלא משהו שלאט-לאט יחזיר את הביטחון לנפש הקטנה והשברירית שבתוכנו...