על פניו החיים שלי היו אמורים להיות נפלאים. יש לי זוג הורים שאוהבים אותי מאוד. יש לי אחות נהדרת. אני בריאה ויש לי "ראש טוב", הייתי אומרת, על הכתפיים. בתאוריה היו אמורים להיות לי הרבה חברים, הייתי אמורה להיות תלמידה מבריקה בתיכון, הייתי אמורה לעשות תואר במשהו אחרי הצבא ולמצוא עבודה טובה. הייתי אמורה להיות בזוגיות אם לא נשואה כבר. אז זהו, שלא. אין לי חברים בכלל. היה לי חבר ילדות אבל הוא, בניגוד אליי, מצא לעצמו חבורת חברים ועשה תואר. זוגיות אין לו אבל זה יבוא. מן הסתם כשנכנסו החברים האחרים לחיים שלו, אני נשארתי בחוץ. אני לא כועסת, זה טבע העולם, לא למדתי באוניברסיטה. למעשה, בקושי סיימתי תיכון. היה לי קשה מאוד להשתלב בבית הספר. אני עובדת בעבודה משעממת, מעייפת, חוזרת על עצמה עם אנשים שאני לא ממש מוצאת מכנה משותף אתם והמשכורת לא מאפשרת לי אפילו לעזוב את בית הוריי ולגור לבד. אין לי זוגיות. היה נדמה לי שאני בדרך לכזו פעם אחת אבל זה ממש לא קרה. הייתי טפשה ולא שמתי לב לרמזים ענקיים שזה בחיים לא הולך לקרות. אבל למדתי מזה המון אז אני לא מצטערת.
אז מה השתבש? יש בי משהו דפוק ברמה עמוקה מאוד. משהו הרסני. אני לא מצליחה להבין מה אני עושה פה בכלל. תמיד הרגשתי שונה, תמיד הרגשתי נטע זר בחיים האלה. אני צריכה להעמיד פנים כל יום ואני לא יכולה להראות את הפרצוף האמיתי שלי לאף אחד. לסחוב איתך סוד, להעמיד פנים 24/7 זה סוחט. אני עייפה מהחיים שלי. עייפה מלנסות לשנות ולהשתנות ללא הצלחה. עייפה מלנסות לא לשקוע. אבל מה האלטרנטיבה? אני מרגישה שאני בזבוז של חיים. טעות, בזבוז של חומר וכל נשימה שלי היא בזבוז של אויר. אני כבר לא רואה דרך החוצה, דרך למעלה. בא לי להרים ידיים ולטבוע בשקט, להפסיק להילחם. אני לא שייכת לכאן וזה לעולם לא ישתנה. אף פעם לא הרגשתי שייכת.
בינתיים, אני משתדלת, בכל זאת, להמשיך להילחם בזרם, להמשיך להתנגד ולנסות להשאיר את הראש עוד קצת מעל המים אבל אני עייפה מאוד.
Juliette
הי הילה, גם אני תמיד הרגשתי מנוכרת ושונה ונטע זר. גם במשפחה שלי. וגם אני השקעתי הרבה מאמצים בלנסות להשתנות - להיות יותר חברותית, יותר משתלבת. יותר נחמדה. אין ספק שזה מעייף. הלכתי לטיפול פסיכולוגי (שלא עזר) והתלונה העיקרית שלי הייתה שאין לי חברים. שנים אחר כך כשהתרופות הפחיתו את הדיכאון פתאום הרגשתי איך הניכור פוחת כשהדיכאון פוחת ואיך כשהדיכאון חוזר חוזרת התחושה של התלישות וחוסר קשר ו"מה אני עושה פה בכלל" ו"מה אני אמורה לעשות" כי אין את הזרימה הזו של החיים שבאה טבעי כשאתה לא בדיכאון. את אומרת שגם בתיכון היה לך מאוד קשה להשתלב. האמת שגם אני לא השתלבתי אבל זה בא במעטה של "פריקיות של גיל הנעורים". מה שאני רוצה לשאול הוא האם ידעת כבר בזמן התיכון שזה דיכאון? האם ניסית איזה שהם טיפולים?
Juliette
אני הגעתי לאיבחון ולטיפול רק בגיל 34.
אפרת_זיו
עייפה אז תשני! (לא sleep אלא change) ולא לא קל לי להגיד אלא מתוך מקום של הזדהות והיכרות
מה למשל? מקום עבודה. מה עוד? תכיני תכנית חומש. איפה את רוצה להיות עוד 5 שנים, תתחילי
במשהו
מה דעתך?
נ.ב. נדמה לי גם או שאת מחמירה עם עצמך? שופטת ומבקרת את עצמך ומרבה להשוות לאחרים?
הילה9
היי, ג'ולייט. כן, ידעתי שזה דיכאון. הייתי בתקופה הכי גרועה בסוף התיכון ואחריו. אפילו הפסקתי לאכול וכמעט שלא ישנתי. זה מצחיק, בדיכאון עייפים תמיד אבל קשה להרדם כי המחשבות רודפות. מה שהציל אותי היה הצבא. באופן מוזר נראה לי שהייתי היחידה שממש נהנתה מהטירונות. הצבא שינה אותי מאוד ונתן לי המון ביטחון שלא היה לי קודם ואני חושבת שבגלל זה אני לא חוזרת לאותו המצב שבו הייתי אז. לקחתי כדורים לתקופה מסוימת. אפקסור. זה עזר מאוד ואז ההשפעה של הכדורים פחתה והייתי צריכה מינונים גבוהים יותר. הגעתי למסקנה שאי אפשר לקחת כדורים כל החיים ושאם אני לא יעשה שינוי בתודעה שלי ובחיים שלי, כמו שאפרת אמרה זה לא יעזור. במשך שנים ניסיתי לשנות את החיים שלי ואת עצמי עד שכבר שכחתי מי אני באמת. לא ממש הצלחתי. היו תקופות קצרות שהיו בסדר. זה בא והולך אבל אני לא יכולה להגיד שאני בן אדם מאושר או מרוצה אפילו. אפרת, את צודקת באלף אחוז. אני חייבת שינוי. הבעיה היא שאני לא יודעת איך לעשות אותו. אני לא יודעת מה אני רוצה בכלל וקשה לי לראות את העתיד שלי. מה עוד שאין לי מוטיבציה לעשות כלום. התחושה היא שהכל נועד לכישלון מראש. עד היום כל מה שעשיתי לא עבד. זה נכון, אני מחמירה עם עצמי. אני לא אוהבת שום דבר בי כמעט. מהחיצוני ועד הפנימי. יש דברים שניסיתי לשנות ויש דברים שאני לא יכולה.
סוף
מזדהה עם כל מילה שלך הילה. הלוואי ויכולתי לעזור. אבל אני בקושי הצלחתי להרים את עצמי מהמיטה היום... בהצלחה
איל555
מזדהה מאד עם מה שכתבת. גם אצלי החיים היו אמורים להיות נפלאים והכל השתבש. וגם אני מרגיש לא שייך לעולם הזה. הדברים שלך נוגעים ללבי. לצערי, לא מצאתי פתרון לזה. יש דרכים להקל אבל פתרון אמיתי לא קיים.
גם אני מסתובב עם הרגשה שאני מחזיק סוד (שאני ממוטט רגשית ונפשית ללא סיכוי לתקן זאת). ולעתים הפרצוף מסגיר את העצבות שבלב. ועם זאת, הרבה אנשים חושבים שאני אדם רגיל, אולי קצת מוזר אבל לא מעבר לזה.
בהצלחה בדרכך!