אני יודעת שאני מאוד הייתי רוצה לקבל טיפול אבל ההסתייגויות שלי זה שקשה לי מאוד להיפתח ולדבר על הדברים שלהבנתי מביאים אותי לדיכאון. אני מפחדת תמיד שזה טפשי או עלוב ומלא ברחמים עצמיים ושאף אחד לא יבין אותי (מכאן הבדידות). שנית, אני חושבת שאני די בשלב שאני צריכה טיפול תרופתי. אין לי הפעה דו קוטבית או משהו כזה אלא "רק" דיכאון. הבעיה היא לבקש את הטיפול, לומר למה אני חושבת שאני צריכה אותו והעובדה שעולה השאלה, "כל החיים שלי אני אהיה על כדורים אנטי דכאוניים?" אם הייתה קבוצה ואנשים אחרים נפתחים הרבה יותר קל להגיד "כן, אני מזדהה. אצלי זה גם ככה." זה רעיון מעולה.