שלום אם הבנים יקרה:

ברוכה הבאה לקבוצה.

אני גם מקווה כמוך שהקבוצה תהפוך למקור תמיכה ושיתוף וזאת היתה הכוונה מלכתחילה.

נשמע שאת מתמודדת כבר שנה עם משבר מאוד קשה.

אחד הדברים בהתמודדות עם המחלה זה לעתים תחושת הלבד, התחושה שאף אחד לא באמת מבין מה אתה עובר ולבני הזוג זה לפעמים אף יותר קשה כי כביכול מצופה מהם להיות חזקים ולתמוך בחולה.

דיברת על הצורך להתפרק ועל כך שאין לך לגיטימציה שזה דבר שהרבה פעמים בני זוג חשים ("מה הוא החולה ולא אני") בעוד שהם נצרכים לעשות כ"כ הרבה שינויים ולוותר הרבה פעמים על עצמם ועל צורכיהם.

אני זוכרת פעם משהו שאמרה לי אשה של מטופל אצלנו במכון האונקולוגי "כולם שואלים אותי תמיד מה שלומו ומה שלום הילדים. ואני אומרת ומה שלומי?!".

אני מקווה שבתוך כל הכאב שלך תוכלי להרגיש שאת כאן יכולה להיות פשוט עצמך ולשתף מכל הלב.

ורד