היי, אני בן 22, דו-קוטבי.

במקרה שלי זה תורשתי, אבא שלי, סבא שלי וכן הלאה..

לא אשכח את היום שאובחנתי, בגיל 20, אחרי נסיון התאבדות ברזומה, שחרור מוקדם משירות קרבי, ביום אחד הכל קרס.

כעסתי, על אבא שלי, על אלוהים ובעיקר על זה שאני תחת קטגוריה מסויימת.

ואז התחילו הכדורים, מה לא? מייציבים, משמחים, אנטי דיכאוניים...

אחרי שנה של עליות וירידות התחלתי להתייצב סוף סוף.

ואז התחלתי לפחד, השגרה, ה"להיות נורמלי", הרגשתי שאני נעלם.

אחד התחביבים הבודדים שיש לי זה לכתוב שירים ולנסות להלחין אותם עם הגיטרה.

הכתיבה נתנה לי להרגיש משהו אמיתי, להפוך מחשבה למציאות, זה הדליק אותי.

ואז שנה שלמה לא הצלחתי לכתוב מילה.

הייתי על "טייס אוטומטי" כלום לא נגע בי.

החלטתי להפסיק את הטיפול התרופתי והתכוננתי לנפילה.

כמובן היא לא איחרה לבוא, עברתי חודשים קשים של שימוש מופרז בסמים, הסתגרתי, נעלמתי, הרסתי כמעט כל קשר עם כל אדם שהיה קרוב אלי.

עם כמה שהעצבות הקשתה עליי בתפקוד היום- יומי לפחות הרגשתי משהו אמיתי.

הלב שלי חזר לפעום בקצב שאני מכיר.

חזרתי לכתוב והמון.

הכתיבה היא הדרך שלי לרפא את עצמי.

לתת ביטוי אחר לשיגעון, לחרדות והפחדים.

לאט לאט למדתי לרסן את הקולות בראש ולהשאיר אותם על הנייר.

פתחתי דף פייסבוק עם חומרים מקוריים שלי בתקווה לתת יותר מודעות להפרעה.

https://www.facebook.com/Iwrotefor/