אני פתחתי את הקבוצה ואת הבלוג כאן לא רק מתוך רצון לשתף בידע אלא גם מתוך רצון לתחושה של ביחד ומקום לפרוק בו. בהרבה מקרים האבחנה נשארת סוד במקומות אחרים בחיים שלנו או שקשה למצוא את מי לשתף שיבין מה עובר עלינו. אני יכולה לספר למשל שאני ורבים שאני מכירה חוששים ממצב רוח טוב כי פוחדים שהוא יגלוש למאניה, אבל אני לומדת להיות שמחה שוב בלי החשש הזה.

אני עצמי כרגע במצב פסיכותי כבר יותר משבוע כשהתחיל ב'דכאון לכמה שעות עבר למאניה ואז אחרי יומיים התחיל מצב פסיכותי של פרנואיה ושמיעת קולות שלא קיימים וראיית דברים לא קיימים.

בתקופה הייתי עדיין מאושפזת במערכת של אשפוז יום בבית חולים לבריאות הנפש אחרי אשפוז במחלקה. אחרי שבועיים של לחיות במצב פסיכותי הרופאה שלי במערכת שינתה לי את אחת התרופות למשהו אחר יותר חזק של אנטיפסיכוטיות והמצב שלי חזר למצב תקין לבנתיים. אני ממשיכה עם הטיפול רגיל השתחררתי מהאשפוז יום ויש לי פגישת המשך טיפול עם רופא בעוד כמה ימים

יופי אני שמחה שאת מרגישה יותר מאוזנת. אני גם עברתי ימים מאד קשים בגלל שינויים בתרופות ועכשיו לאט-לאט מתאזנת מדיכאון וחרדות שמאד הקשו עליי. לכן לקח לי זמן לכתוב. אפשר לשאול מה את מקבלת ואיזה מינון? אשמח שתמשיכי לעדכן כאן ואם את רוצה אני גם זמינה בפרטי.

כרגע אני מרגישה שיש לי איזו אפיזודה בדרך ולמרות שחשבתי ללכת לעבוד או להתנדב אני מרגישה שאולי כדאי שאחכה עם זה עד שאני אהיה מסוגלת לא לחוות אפיזודה כל שבועיים. אני עם 1000mg טגרטול [ששמעתי שהוא יחסית חלש מסוג המייצבי מצב רוח] ו150mg סרוקוואל

האמת lilu1 אחרי שראיתי שבעבר שיתפת את הסיפור של בעצם איך איבחנו אותך החלטתי גם אני לשתף פה את הסיפור בן בערך 5 שנים שלי של איך אני אובחנתי. לפני חמש שנים התחלתי לחוות דכאון בא והולך ושייכתי אותו למשהו אחר שחוויתי בשנים האחרונות והייתי בטוחה שכל הדכאון נובע ממנו במשך התקופה שהייתי בשירות לאומי בשנה הראשונה התנדבתי במקום עם אחות רפואית וסיפרתי לה שאני חותכת לעצמי את הידיים ושאני סובלת מדכאון [רק לא מזמן למדתי לזהות מאניה] לקראת סוף השנה השנייה שלי בשירות גרתי רחוק מהבית ובאתי לבקר את ההורים לסופש. באותו לילה ואני זוכרת בדיוק את התאריך החלטתי שאני לא מסוגלת להמשיך עם זה וחתכתי את הידיים והרגליים בצורה פראית. יצרתי קשר עם מישהו שעזר לי ויצר קשר עם ההורים שלי כדי שיעזרו לי. ובכיתי להם שאני רוצה למות. באותה תקופה זאת הייתה פעם ראשונה שהגעתי לבית חולים פסיכיאטרי. החליטו שאני יותר מתאימה למערך אשפוז יום. שם טיפלו בי עם נוגדי דכאון/מייצבי מצב רוח לא ממש זוכרת אבל לאחר השחרור שלי החלטתי שאני לא רוצה טיפול ומסוגלת לחיות בלעדיו וזרקתי הכל לפח. חזרתי לשירות והכל היה בסדר לתקופה עד הפעם הבאה. הרגשתי אובדנית מאוד וכבר הייתה לי תוכנית למקרה שאחליט ש"באותו יום אסיים הכל" פניתי לבית החולים שוב ושם פסיכיאטר אמר לי אין לנו מיטות במיון והשהייה זה או למחלקה סגורה או לאשפוז יום. זאת הפעם השנייה שלי באשפוז יום. שוב אחרי השחרור שלי משם הרגשתי שאני מסוגלת לתפקד בלי טיפול וזרקתי הכל לפח... המשכתי בחיי כשמדי פעם אני חווה תקופות בהן אני מאוד יצירתית[אני בתחום האומנות גם ככה] חווה אנרגטיות גדולה מדי פעם וממלאת את הכונני מחשב שלי בעשרות עבודות שאף פעם לא סיימתי. בערך בתחילת/אמצע פברואר של השנה אני חותכת את הדכאון הכי קשה שהיה לי עד היום. המוח שלי מתערפל אני לא מסוגלת להתרכז מרגישה כל יום שאני רק רוצה לחתוך את עצמי או למות. יום אחד כשאני הולכת לישון כל מה שאני מרגישה זה שאני רוצה לחתוך את הידיים שלי ואני מנסה להשתלט על הדחף וללכת לישון. וככל שאני מתנגדת לדחף אני מבינה שאם לא אעשה את זה לא אוכל להירדם הלילה ואני קמה ועושה את זה. כמה ימים אחר כך אני נוסעת לפסיכולוגית שלי וביחד איתה מסכמות שאני מתאשפזת. בדרך בחזרה לבית אני הוזה דברים. כמה ימים אחרי אני מתאשפזת לשבועיים במיון והשהייה. שם הרופא הפסיכיאטר בפועל מחליט שאו שאני משתפת פעולה סוף סוף או שאני מועברת למחלקה סגורה ושם כבר יסדרו לי את הראש על זה שאני חולה ואין ברירה. במחלקה שם מתחילים לחשוד שאני עם מאניה דפרסיה ושואלים אותי הרבה שאלות על זה. במשך השהות שלי אני מכירה מישהי שהיום היא כמו אחות עבורי שגם היא עם מאניה דפרסיה ואחרי השחרור שלי והעברה שלי בפעם השלישית לאשפוז יום אני מנסה ללמוד על מאניה דפרסיה כדי ללמוד איך לנסות לעזור כחברה לחברה שלי ואני מגלה שרוב התסמינים קיימים גם אצלי. וככה נוצר תהליך ארוך באשפוז יום בו אני והרופאה שלי שם עובדות ביחד על אבחון עד שהשתחררתי לפני כמה ימים עם טיפול תרופתי ואבחון סופי של מאניה דפרסיה סוג 2 rapid cycle mixed episodes עם psychotic features [האפיזודה האחרונה שלי כללה פסיכותיות נוראית]

תודה על השיתוף שנדי. אני יודעת מעצמי כמה קשה לקבל את זה שיש הפרעה עם טייטל וסטיגמה ומצד שני יש בזה גם איזו הקלה, לא? לקבל הכרה ולהכיר בעצמך בזה שלקושי שלך יש שם ומאפיינים טיפוסיים, שיש דרך לחיות איתו ושיש אחרים שעוברים דברים דומים? אני בעצמי עדיין בתהליך של לקבל את זה. גם לי היו דחפים ופעמים שפגעתי בעצמי, זה בא כשאני בדיכאון הנוראי ושונאת את עצמי כל כך או כשמחשבות פסיכוטיות עם גוון שלילי מופיעות לי ואני לא מצליחה להחזיק מולן.

לא יודעת כבר תחלס אם לא היה כדאי שאני אשאר באמונה שכל מה שיש לי זה רק דכאון ולא משהו יותר חריף ורציני אבל נכון ברמה מסויימת זה עוזר לי לדעת סוף סוף עם מה ההתמודדות שלי