שלום חברים, מעניין אותי לדעת כמה דברים:
אשמח שתכתבו לי - מי כאן עבר שיקום ואיזה סוג של שיקום?
האם דחפו אתכם להשתמש בגפה הפגועה או דווקא ניסו ללמד להסתדר בלעדייה?
האם רופאים "הרימו" מכם ידיים ונאמרו לכם דברים כמו "את/ה הגעת למצב הכי טוב שאפשר ויותר מזה אי אפשר לעשות" ?
האם הציעו לכןם קאנביס רפואי
האם סיפרו לכם שע"י תרגילי פיזותרפיה קבועים והפעלה ושימוש של הגפה הפגועה אתם יכולים לצמצם את הרגישות משמעותית?
האם חשבתם על זה שדווקא להפעיל את הגפה ולתת סיבה לכאב עדיף על לא להפעיל את הגפה בכלל ושהיא תכאב?
_________________
קצת רקע עליי.
אני ליאור, היום בת 29 אמא לזהר המדהימה, נשואה ליאיר אישי הנפלא.
במהלך שירותי הצבאי התחילה לי דלקת בטיבאליס האחורי בקרסול שמאל, ובעקבות טיפול לקוי של רופאים צבאיים, התפרצה אצלי התסמונת הארורה הזאת, דבר שהוביל אותי לאי שימוש בקרסול בכלל עקב הכאבים וזה הוביל לניוון כל הרגל, עיוות של הרגל ועוד וכמובן כאבי תופת לא מציאותיים. לרופאים לקח שנה וחצי לאבחן את התסמונת שבמהלך השנה וחצי האלו הם התעקשו שאין לי כלום, שזה הכל בראש שאני ממציאה - עד כדי כך שכבר אמא שלי התחילה לפקפק בי. מיותר לציין שזה כמובן הקשה על מצבי הנפשי - גם אני חשבתי כבר שאולי השתגעתי.
לאחר האבחון אצל פרופסור ביקלס, נשלחתי לשיקום בביה"ח רעות, אצל ד"ר ווטין, לאחר שנה וחצי של אשפוז יום וטיפולים אינטנסיביים דבר לא השתפר ואף החמיר. כמובן שמקלחות זה עם רגל בחוץ, גרביים זו לא אופציה, שינה (אם יש דבר כזה בכלל) גם כן עם רגל בחוץ ואוי ואבוי ליאיר אם היה בטעות נוגע לי ברגל ועוד מגבלות כמו נגיד - ללכת...

ד"ר ווטין שחרר אותי משם כשאני עדיין מתהלכת על קביים ובקושי בקושי דורכת על הרגל מכאבי התופת, עם האימרה: "הגעת למצב הכי טוב שאפשר, את תתהלכי על קביים כל החיים". בזמנו הייתי בת 21, וממש לא הייתי מוכנה לקבל את גזר הדין הזה.

אחרי שנה שבה ניסיתי להשתקם לבד ע"י טיפולי הידרותרפיה אצל אמא שלי ודבר לא עזר הגעתי למצב ביש, דיכאון חמור ורצון עז לחפש מקום ללכת ולמות בו, פשוט להירקב ושיעזבו אותי בשקט הכאבים והרופאים הלא מאמינים..

אמא שלי ויאיר לקחו אותי לבית לווינשטין די בכח. שם פרוספור איסקוב קיבל אותי ואשפז אותי במחלקת הקטועים ואמר לי את הדבר הבא: "אני לא ארפא אותך מהכאבים כי הפגיעה שלך כבר מושרשת עמוק, אבל אני אעזור לך להחזיר את הרגל לתפקוד ואנחנו נלמד את המוח שלך שהרגל בסדר ומתפקדת ואולי מכך תצליחי לסבול פחות" בליויי ד"ר פרידמן נכנסתי לתוכנית שיקומית כמו אנשים עם פרוטזה. לימדו אותי ללכת ולעבוד עם הרגל למרות הכאבים (והצרחות שנשמעו בכל מסדרונות בית לווינשטיין)
תוכנית הטיפול הייתה יומיומית וכללה:
חדר כושר
ריפוי בעיסוק
פיזיותרפיה
הידרותריפה
טיפול פסיכולגי
אחרי חצי שנה שזה מה שעברתי יום יום חזרתי להלך בלי הקביים - בפרצוף שלך ד"ר וטין!

ביום השחרור שלי עליתי וירדתי פעמיים את כל ששת הקומות של בית לווינשטין כאקט פרידה מהמקום שלימד אותי ללכת מחדש.
אז נכון, אני סובלת ויש לי התקפי כאב איומים, אבל לפחות יש לי סיבה לכאב - אני הולכת, אני נוגעת, אני משתמשת בגפה שלי הרגל שלי פעילה וחיה ועובדת, בסוף השיקום נעלם כמעט לגמריי העיוות, הדם חזר לזרום לרגל והצבע שלה חזר כמעט לגמריי להיות נורמלי, השרירים אמנם עדיין קצת קצרים אבל אני עובדת על זה חזק בתרגילי יוגה ושחייה ואני גם חבה את כל הלילות שלי לשמן קאנביס שמציל אותי בלילה ולפרחי קאנביס שאני מעשנת ומצילים אותי במהלך היום.

מה שאני רוצה זה לתת לכם תקווה, להחזיר לכם את האמונה בגוף שלכם, אל תאמינו רק לרופאים שלא ככ מבינים בזה באמת. תקשיבו לעצמכם. תלמדו את המוח שלכם שהאיבר הפגוע הוא לא באמת פגוע, תזרימו לשם דם, תפעילו את הגפה הפגועה! תנו לכאב סיבה! ולאט לאט אתם תראו שזה יהיה נסבל יותר וגם - תדרשו קאנאביס!!!

אשמח לשמוע מכןם.
מאחלת לכולנו שבת שלום נטולת כאב מוגזם הרבה אהבה אור ותקווה - אפשר לחיות לצד הכאב, זה תלוי רק בכןם.
בתמונה - יאיר ואני מתחת לחופה (כן עשיתי שכטה לפני שעלינו! מה שאני אסבול בחופה שלי?!) :)