התמרמרות וקושי. כמה הפוך מה שכותבים פה ממה שכובתים כולם בפייסבוק..
ושוב אני בדכאון ולא מטופלת..
עכשיו כבר חסרת שקט ורוצה להתבודד ומשועממת ולא מוצאת את עצמי.
אבא שלי אובחן היום עם סרטן קטלני (נורא לי לכתוב סופני אבל זה מה שזה. .) . ההורים שלי מתמודדים למופת. עצוב. מפחיד, אבל חיובי. אמא שלי ושומרת עליו, וגם אני הולכת לשיחות עם הרופאים וסידורים. הוא לא מתעסק בכלל בכל מה שמסביב לטיפול. ואני מודה שבאופן מגעיל אני מקנאה.הם מדברים על זה שהחיים שלהם טובים ומלאים- ואני איפושהו מודה שיש לי ללכת איתו לסידורים כי אז יש לי בשביל מה לקום בבוקר, עם כל הקושי. .
במקביל עצוב ומפחד לי ההמשך שלו. כואב לי עליו. וכל ההמשך שלי.
הם דואגים ומתפקדים, אמר שלי עובדת ואני לא בחיים. לא מתמודדת.- לא עושה מה שאפשר.
אני נחנקת. ומיואשת. לראשונה בחיים אוכלת ואוכלת. ואוכלת את עצמי מבפנים על המרחק החרדה ובהשוואה לחיים הטובים שהיו לי עד לפני 10 שנים. והיום בת 40 בלי כלום.
לפחות קבעתי טיפול שבוע הבא. מבטיחה לעצמי שאלך-כי בזמן האחרון היו כמה שיטתי ברכי האחרון ואז כבר לא הלכתי אליהם מבושה. ..
החברים. ... אני מסננת. לא עונה. וענתקעתי בבדידות וקשה לי להיחלץ ממנה..
Lilu1
מה קורה בינתיים? האם נפתחת קצת יותר? מה נשמע איתך בימים אלו? גם לי קשה מאד לפנות לחברים ואפילו למשפחה כשקשה לי, והבדידות מכניסה אותי ללופ. אתמול בפעם הראשונה כתבתי לפסיכולוג שלי בשעת מצוקה - לא כי הייתי אובדנית ולא כי הייתי בחרדה. פשוט כי רציתי לדבר איתו. וזאת הייתה חוויה חדשה ומרעננת להושיט יד לעזרה. מוזמנת בינתיים להושיט כאן, במרחב הוירטואלי...