מנהלי קהילה

מנהל המרכז להפרעות אכילה ומשקל במרכז הרפואי ע"ש חיים שיבא, תל השומר.

פסיכולוגית קלינית. למדתי באוניברסיטת תל אביב, אני מטפלת בילדים, נוער ומבוגרים. אני עובדת כבר הרבה שנים במערך להפרעות אכילה לילדים ונוער בתל השומר, תחילה כמדריכה במחלקה להפרעות אכילה, בהמשך פסיכולוגית באשפוז יום, עשיתי את ההתמחות האשפוזית במחלקה וגם את התזה כתבתי בנושא הפרעות אכילה והפחד מהחיים. בשבע השנים האחרונות אני פסיכולוגית במרפאה להפרעות אכילה (הייתי שותפה בהקמתה). בנוסף, יש לי קליניקה פרטית ברמת השרון שם אני מטפלת גם בבוגרות המתמודדות עם הפרעות אכילה.

מורן וילנר סקאל

שלום, אני מורן, פסיכולוגית לאחר התמחות קלינית. בשנים האחרונות עבדתי במרפאה וגם במחלקה להפרעות אכילה לנוער בתל השומר. בעבודתי פגשתי מקרוב את המצוקה, הקושי והמורכבות שפוגשות המתמודדות ופוגשים המתמודדים עם הפרעות אכילה, ונושא זה קרוב מאוד לליבי. כיום יש לי גם קליניקה פרטית בצפון תל אביב : https://www.moranws.com/ אני מאמינה שחלק חשוב מתהליך ההחלמה הוא היכולת לא לחוש לבד, בייחוד במצבים וברגעים בהם נדמה שאף אחד אחר לא מבין מה עובר עלייך, והתחושה יכולה להיות מאוד בודדה. לתחושתי, כל אחת וכל אחד ראויים לחיות חיים מלאים ועשירים, ואני מאחלת לך להצליח להגיע לכך!

אפרת וייס שורץ

נעים מאד, אני אפרת, דיאטנית קלינית, בעלת 12 שנות ניסיון בטיפול בהפרעות אכילה במבוגרים ובמתבגרים. בוגרת תואר ראשון בתזונה מטעם האוניברסיטה העברית ובעלת תואר שני במדעי הרפואה מטעם אוניברסיטת תל אביב. דיאטנית קלינית בצוות הטיפולי של המרכז להפרעות אכילה במבוגרים במרכז הרפואי שיבא תל השומר, חברה בצוות הטיפולי במסגרת הדיור המוגן של הבית השיקומי לנשים מחלימות מהפרעות אכילה בהוד השרון, ומטפלת במבוגרים ובמתבגרים המתמודדים עם הפרעות אכילה בקליניקה פרטית בהרצליה.

כמוניהפרעות אכילהחסרת אונים

חסרת אונים

עומר_

08/08/17 23:11

3 תגובות

המון זמן לא הייתי פה...
ניסיתי להתמודד עם טיפול, זה לא ממש הצליח. כמה ימים של תפריט, עלייה במשקל, לחץ, חרדה, יו ניים איט. מה שהוביל לכמה ימים של צמצומים, מה שמוביל ליום של בולמוס, שמוביל לצמצומים עד הבולמוס הבא. מדי פעם אוזרת אומץ, מבינה את המחזוריות ושאין ברירה, חוזרת לתפריט, עולה במשקל וחוזר חלילה. זה לא אשמת הטיפול, אני יודעת, זו אשמתי. רק אני חיה את החיים שלי ורק אני מקבלת את ההחלטות שלי (אני וההפרעה), ועדיין זה פשוט לא מצליח. אז ניסיתי בלי טיפול, הפסקתי אותו, זו הייתה החלטה קשה אבל הרגשתי ששוב, אין ברירה. אני כבר ארבעה חודשים בלי טיפול, המצב שלי פחות או יותר אותו הדבר, בהתחלה חשבתי שהוא אולי משתפר. הרגשתי הקלה בזה שלא צריך לדבר על זה, לנסות להבין, לנתח. שאולי אם אתעלם מכל המודעות הזו, מכל הרגשות, אז אולי הם ייעלמו. והם כן נעלמו בהתחלה, אולי לא נעלמו לגמרי אבל הפכו להיות קצת יותר נסבלים. הרגשתי שיורד ממני הלחץ לעמוד בתפריט, הלחץ מהשקילות. עד שפתאום כבר לא. בזמן האחרון אני חושבת שאני מדרדרת. אני עצובה מתמיד, חסרת אנרגיות, עצבנית ועייפה. אין לי כוח לכלום ולא בא לי כלום. אני לא אוכלת לפי התפריט, אני רוב הזמן אוכלת ממש מעט, הבולמוסים פחתו (אבל עוד קיימים לפעמים) והמשקל יורד. זה משמש אותי מאוד מצד אחד, ומהצד השני אני באמת סובלת.
אני לא יודעת מה לעשות, נמאס לי להיכשל, נמאס לי להצטרך, נמאס לי מהמחשבות ונמאס לי מעצמי כבר. אני חושבת שאף פעם לא הייתי כל כך מיואשת והרגשתי כל כך חסרת אונים...

תגובות

nof

09/08/17 0:13

היי עומר... אני שומעת את היאוש והקושי מהמעגליות והמחזוריות של ההפרעה... לופ שמרגיש שאין ממנו דרך יציאה... יאוש הוא תחושה מאוד מאוד קשה... שמחה שכתבת כאן ושאת משתפת... לפעמים היאוש הוא הזדמנות גם לתובנה חדשה, שינוי כיוון... את אומרת שניסית להפסיק את הטיפול ושבסופו של דבר את רואה שזה לא עזר... אז אולי אין דרך אחרת ורק להתמיד בטיפול?... את כותבת שבלי הטיפול המחזוריות של ההפרעה ממשיכה.. גם אם לפעמים קצת "נרדמת".. זה חוזר... ואת כותבת שאת ממש סובלת... אז אולי אם תצליחי לזכור את זה שאת מאוד סובלת ותזכרי את היאוש זה יוכל לעזור לך דווקא להתמיד בטיפול?.. גם כשממש קשה... להמשיך... מה תפסידי בעצם מלהמשיך ולהתמיד בטיפול?.. הרי ככה כפי שאת עכשיו מאוד לא טוב לך... אז מה תפסידי?... הלופ הזה של הפרעת האכילה הוא הרבה פעמים קשה ליציאה... אבל היציאה קיימת... בדרך כלל אנחנו לא יודעים איך היציאה הזו נראית.. ועד כמה היא טובה... ומזה אומר בכלל "לצאת" מזה?... אבל זה לא כל כך משנה... מה שמשנה בעיניי זה שתדעי ותזכרי שהמצב שבו את עכשיו הוא לא טוב לך ואת לא מעוניינת בו.. ושהוא ידחוף אותך קדימה... בכל מקרה, כאן איתך, nof

ד״ר מיכל בן מאיר

מומחה כמוני

פסיכולוגית קלינית, עובדת בקליניקה פרטית באזור פרדס חנה-כרכור. את לימודיי עשיתי בניו יורק, ארה"ב וכשחזרתי ארצה לפני 10 שנים השתלבתי בעבודה במרפאה להפרעות אכילה ברמב"ם, שם עבדתי במשך שבע שנים. התמחיתי בהפרעות אכילה דרך כתיבת עבודת הדוקטורט בנושא תקשורת ריגשית באנורקסיה נרבוזה וכמו כן דרך ניסיון קליני עשיר עם נערות ונשים המתמודדות עם הפרעות אכילה. אני מאמינה שאחד הגורמים החשובים בהתמודדות עם הפרעת אכילה ובתהליך ההחלמה הינו בקשת עזרה ותמיכה, וכיום, כאשר האינטרנט מציע קהילות שונות לתמיכה ניתן לבחור להיעזר וללמוד שאת לא לבד במערכה. אשמח להציע מנסיוני ולשלוח יד ואוזן קשבת (ווירטואלית) למי שזקוקה. *(הנכתב לעיל הינו בלשון נקבה אך מיועד גם לנערים וגברים כאחד).

09/08/17 15:51

צר לי לשמוע את מצוקתך, מדוע בעצם הפסקת טיפול? את כותבת שיש מחזוריות, ואת צודקת, כלומר, יש מעגליות בהתמודדות עם הפרעת אכילה וכולי תקוה שתחזרי להיעזר על ממת למצוא דרך מוצא, לאט לאט. זו עבודה סזיפית וקשה אבל אם יש בך את המוטיבציה לשינוי, תנסי שוב. מקוה שיש לך מענה טיפולי מקצועי. בהצלחה.

ד"ר נועה גור-אריה

09/08/17 18:41

עומר יקרה, בעיקר בעיקר נשמע שאת מאוד לבד, ונראה שזה בלתי נסבל. נשמע לי שההליכה לטיפול מציבה מבחינתך ציפיות גדולות לשינוי ושיפור. אולי אפשר להיות בטיפול ולהנמיך ציפיות, נראה שהציפיות מכבידות מאוד. מותר לך להיות מלווה בטיפול מבלי לראות "תוצאות", אין סיבה להישאר לבד. שינוי אמיתי יגיע כשתהיי מוכנה לכך, כבדי את המקצב הנפשי שלך. בטוחה שיש לך סיבות טובות, גם אם בלתי ידועות לך כרגע. ממליצה בחום לשוב לטיפול ולא להישאר לבד. ימים טובים.

כדאי לך לקרוא גם את זה