אז הייתי אצל הדיאטנית היום. אמרה שקשה לה לעזור לי כשאני מצמצמת. אני מבינה אותה. בסופו של דבר אני מחליטה אם לשתף פעולה או לא. בהתחלה לא הסכמתי להפסיק עם הצמצומים, ניסיתי להסביר לה שזה מחייה אותי, אבל זה לא עבד. אחר כך אמרתי שאעשה מה שהיא אומרת. מתוך הבנה שאין לי ממש ברירות. ומאז אני לא מפסיקה לבכות. אני אפילו לא יודעת להסביר לעצמי למה. אני מרגישה כל כך חסרת אונים שאין מוצא אני מותשת לא משנה מה אני עושה - אין שלווה. וכואב לי נורא. לא יודעת אפילו מה כואב, אבל פשוט כואב. אני כל כך רוצה לצמצם. אני רוצה להרגיש שאני שווה. אני לא יכולה לשאת את הכאב שבמשקל הזה. הוא כבד מנשוא. נדמה לי שאלו רק מילים שלא יכולות להעביר אפילו טיפה מאיך זה מרגיש. רע לי. היא הייתה גאה בי, על חדר הכושר, 4 פעמים בשבוע. אני לא מאמינה על עצמי. אולי זה יעזור???? אני סובלת. מישהו בכלל קורא את זה?

כואבת את כאבך ומחזקת אותך מכאן. יישר כח על החדר כושר , גאה בך את עושה דרך מדהימה!! עוקבת תמיד וקוראת את הפוסטים שלך:heart::heart::heart::tmbsup::heart::heart:

כן ואני בטוחה שיש עוד הרבה שקוראים הדרך הכי טובה זה מכון כושר מרזים מזה יותר טוב אפילו מלצמצם אבל אני לא יודעת מה זה כי אני באתר מדיכאון אבל אני מבינה כמה זה קשה מצטערת שאני לא יכולה לעזור אני יודעת שלא לאכול זה מן כוח כזה לא יודעת בכלל אז זה קשור לרזון.... תנסי למצוא את הכוח הזה בלרוץ בלי להפסיק את תצליחי? תאתגרי את עצמך...

מבינה ומזדהה.... מתאמנת אבל יש לי תקופות של בולמוס שגורמות לי לעלייה מטורפת של 5-6 קג... ואז אנע מצמצמת וזה רק מפיל אותי במקום לעזור.. מצליחה כמה ימים כאלה של צמצומיםמואז חווה בולמוס וזלילה כנראה בגלל הרעב המצטבר