היי
אני בת 20 ולפני כשלושה חודשים אושפזתי בבית חולים בגלל כאבים באיבר המין והתפתחות כיבים. השהות שם הרסה אותי. יצאתי משם הפוכה ובדיכאון ממש עמוק. עברתי בדיקות ויצא שלילי אך אחד מהרופאים התעקש שזה הרפס. לא קיבלתי תשובה מהבדיקה שהוא לקח ושוחררתי הביתה ככה. אז לקחתי על עצמי לפנות לרופא המשפחה שנתן לי הפנייה לבדיקת דם. חיכיתי חודש אחרי הביקור בבית החולים וחיכיתי לאחר סיום הטיפול שניתן לי עם הזוברקס. הבדיקה גם כן יצאה שלילית. אך אני עדיין מקבלת פצעונים קטנים והתנפחויות בבלוטות שם. מאוד קשה לי עם המצב. אני במערכת יחסים עם מישהו שאני אוהבת כלכך והוא כלכך תומך ועוזר שקשה לי לקבל את זה, הראש שלי לא מצליח להבין מי ירצה להיות איתי למרות הדבר הזה שאולי יש לי. זה דפק אותי ריגשית מאוד, אני מבודדת את עצמי מכולם אני מפחדת לזוז אני מפחדת פשוט. אני מרגישה שונה. כל מי שעוברת אני מקנאה בה שהיא לא צריכה לדאוג מדברים כאלה. אני מאשימה את עצמי כלכך ואני לא יודעת איך להפסיק כי זה לא עוזר לי. הגעתי למצב שהתפטרתי מהעבודה כי אני לא יכולה לחשוב על כלום חוץ מזה.
מימימימיאני
היי קופיקו2, אני מבינה בקלות איך הכאבים והחוסר אונים מובילים לתסכול גדול ומדרון ריגשי. נשמע שחשוב שתחזרי לרפואת נשים (אולי תנסי לקבל המלצות מחברות באזור מגורים שלך לגביי רופאת נשים קשובה ונעימה?) ולגולל בפניה את כל הסיפור ולעשות בדיקות יותר מקיפות (אפילו תביאי את הדפי תוצאות בדיקה מהבדיקות הקודמות). ואולי אפילו ללכת בלי תור למיון נשים (שיש בערים המרכזיות) כאשר הכיבים קיימים כדי שרופא יוכל לקחת דגימה ולאבחן בדיוק ולא בדיעבד. אולי תחלקי עם הרופא\ת משפחה שלך שיוכלו למצוא כיוון למטפל אחר? אני מבינה שהתיסכול בשלב הזה רק גדל וגדל אבל לפחות בשבילי, בלי לדעת בדיוק מה לא בסדר ואיך לטפל, לא נראה לי שהוא יפסק. אם לא הולך עם רופא אחד תדרשי לראות רופא אחר (רוב הקופ"ח מאפשרות, ואם לא, אפשר להגיע לנציבות תלונות הציבור אצלם והם יאשרו לראות מומחית אחרת). המצב פתיר ועם הטיפול הנכון, הדברים יחזרו למסלול רגיל. תיהי אמיצה ואל תוותרי.