7.5 שנות סבל, זה כבר חלק בלתי נפרד ממני ובכל זאת לראשונה במשך כל הזמן הזה שאני הולכת ומתמודדת (טיפול). אני ממש ממש סקפטית, לא חושבת שאשתנה, אני חושבת שהפרעת אכילה תמיד תהיה לי, לא מאמינה שיצליחו לעבוד לי על המוח עד כדי כך שלא יפריע לי לאכול ולהשמין. הבהרתי היטב שאני לא מתכוונת להיות בטיפול האינטנסיבי שכולל ארוחות, אני לא מבינה איך הבנות ששם בוחרות בזה. כאילו אחרת מה זו הפרעת אכילה? למה שאני ארצה לשבת לאכול? ליד אנשים? במיוחד כשבוחנים מה אני אוכלת וכמה ואיך. אני פשוט לא יודעת כבר מה לעשות. הייתי אצל הדיאטנית והתביישתי לומר לה שאני אוכלת פיתה בעיקר אחרי שהיא שאלה ״שלמה?״, זה מביך ומשפיל לספר אז לאכול בכלל.... לפני כמה ימים פתחתי בצום וכשזה קורה לי אני מתקשה לעצור, זה פשוט ממכר ויש תחושה שאפשר בקלות להמשיך ולהמשיך. ״מזל״ שיש לי סביבה שמאכילה כי אחרת זה היה נמשך שבוע :/