אני חושבת אולי שאני לא באמת רוצה
אני חושבת אולי שאם הייתי רוצה באמת הייתי כבר מתחילה לאכול לפי התפריט שהיה לי אז
או לפחות מנסה
אני כבר זוכרת אותו בעל פה
אני לא צריכה ללכת לטיפול בשביל להתחיל לאכול
אני אפילו לא ניסיתי לבד
ואני מנצלת את הזמן הזה שאני מתהלכת כאן כל כך חסרת אונים בחיפוש אחר טיפול
ואני כל כך לא רוצה להתחיל
כי להתחיל יכלתי לבד
ועכשיו
אני לא מנסה שיהיה טוב
אני ממשיכה ברע
צמצומים והקאות
הלקאה עצמית
דיכאון
שגרה.
אני מפחדת שתיקח לי .
ועם זאת אני מתה שתיקח ממני
קצת..רק קצת
שלא אצטרך לסחוב הכל לבד
שוב השאלה הזאת..
כבר הייתי בטיפול בעבר וכבר למדתי הכל.
כבר חשבתי שהחלמתי..
יש לי המון הגיון. באמת!
זה כבר לא מאותן סיבות
זה מחשבות הרבה פחות חולות
כל המחשבות היפות והבריאות האלו
אני מחזיקה אותן בידיים
אבל משום מה אני לא מצליחה להשתמש בהן.
אבל הן ישנן.
זה גורם לי לחשוב
האם אני באמת צריכה עזרה
או אולי פשוט צריכה לקבל את ההחלטה
לחזור לאכול וזהו.
אני פשוט
מפעילה מנגנוני הגנה
למרות שיודעת שאין בזה הגיון
למרות שאין לי כל כך מטרה
אני פשוט לא רוצה
אז בשביל מה?
פשוט כי אולי
זה הבית
וכשהבית מבחוץ מתפורר
נשאר לי רק לחזור בחזרה
למקום היחיד שאני מכירה
עם הבחוץ אני לא יכולה להתמודד.
נשאר לי רק בפנים
למצוא נחמה