זה לא בהכרח שהרגשתי פחד, לפעמים הפחד הוא זה שמשתק ולא הפעולה עצמה, על כן היה לי יותר קל כשהדברים האלה שעשיתי פשוט באו מעצמם, בערך, אני כבר מספר שנים משתדל לדחוף אותי יותר כשאפשר לתוך דברים שיתנגדו לחרדה החברתית שלי, וזה עובד... :

* היה גשם והלכתי לקופת חולים כי הייתי בסביבה והיתה אישה בכניסה שחיכתה יחד עם אישה מבוגרת לתורה ליד הדלת, נפנתי אליה ואמרתי "יורד גשם כל הזמן", היא חייכה חיוך רחב, אבל המשכתי הלאה. היתה לי גם שיחה נחמדה על התרופות והיצרניות שלהם עם הרוקחת וגם אמרתי על הגשם שלא צפויים לה הרבה לקוחות באותו יום, והיא אמרה "כן משעמם".
* היה נגר שפירק ארון אצל אמא שלי, שאלתי אותו שאלה שעניינה אותי על עץ סיבית ודיברנו כמה דקות בנושא. הוא עשה משיכות אף, אבל לא ניתן לפרש אם הם סטרייטיות או שהוא רצה להתיידד.
* אמרתי שלום לבחורה יפה וזרה שעמדה בפתח המעלית כשיצאתי ממנה בבניין שלי, היא אמרה שלום בחזרה.
* יכול להיות שקיבלתי סירוק בשתי ידיים מבחורה שעובדת בחנות מסוימת שאני עובר לידה כדי לראות אותה. אין כל כך אומץ בינתיים הלאה אבל נראה. אז כאילו עכשיו היא שמה לב שאני עובר ליד החנות שלה בכוונה? מעניין... הייתי ניגש אבל זאת פשוט חנות שבאופן טבעי אין לי יותר מדי מה לחזור לשם כמה פעמים, אז זה מרגיש יותר מדי שצריך לעשות את הכל בבת אחת, מה שהרבה פעמים האמת עדיף אבל לא משנה.

זה בערך מה שאני זוכר מהבערך שבועיים האחרונים, בטח היו עוד כמה דברים קטנים.
אני אשים בקישור סרטון על פריצת גבולות והתמודדות עם פחד מקואצ'ר שפירסם את עצמו לאחרונה ביוטיוב, אורי ערד.
וזה פוסט אישי, לא מאמר, אז אם אתם בעניין של ביקורת או בעניין של הערות עוינות פשטניות, בבקשה לכו מפה.