ידעתי שזה יגיע רק לא ידעתי מתי, ממי או למה.
זה אפילו מבייש לומר, אדם בוגר שמתרסק מביקורת קלה על דבר קטן. מה שהתווסף לזה הייתה שיחה היום עם קופת החולים ועוד מע' רפואית, שתיהן אומרות דבר שונה האחת מהשנייה , הגעתי למבוי סתום מול מע' שחוזרת על דבריה ואני על שלי, תוך הבנה שאני עלול לשלם הרבה כסף. הרגשת חוסר האונים הזו היא שהפריעה לי ככל הנראה, וזה עשה את העבודה ודפק את המסמר האחרון ושלח אותי ישר למטה.
נוסף לכל זאת גם הייתה לי שיחה עם המטפל וגם זה מכניס אותי להמון הרהורים על מהות הטיפול והאם הוא מתאים לי בכלל כי בינתיים אני מרגיש שזר לי והכל מאולץ מאוד. יש לי המון סיבות להפסיק את הטיפול אני מנסה למצוא סיבות להישאר.
תוכן שעולה מהחיים ומצפייה בבנותיי גדלות מעלה בי רגשות מודחקים שלא ידעתי שקיימים אפילו. אינני זוכר את ילדותי המוקדמת כמעט בכלל ואת השאר בפלאשבקים ותמונות, פתאום דברים יוצאים החוצה, כאלו שאני לא כל כך רוצה לדעת שהיו קיימים, חלקם באופן רנדומלי ולא קשור לכלום, סערה ואני מאבד אחיזה ותופס מחדש.
אני עייף, עייף מלהיות, עייף מלהילחם לשרוד נפשית כלכלית פיזית.

הפיתוי גדול, אני יודע להתמודד כמו שאני יודע להתמודד, למצוא את הדברים שמעיפים אותי לעזאזל בתקווה שהגל יעבור מהר ונעלה לנשום אוויר. אני מביט בפרקי הידיים שלי, מאגרף את כפות הידיים, ומהרהר על הדבר שאסור לי לעשות, מהרהר על לקיחת צעד אחורה ולתת לאני האחר להתעורר ולהקיץ משנתו, למצוא קיר או ארון מסיבי שלא הבין מה עשה לי רע כל הזמן הזה, להוציא את כל הסערה הזאת החוצה, להתרכז בכאב אחר מלבד הפצע הפעור מלא המוגלה שבנפש האומללה הזו.
מקהה את הכאב, באמצעים ובדרכים שלמדתי עם עצמי רק בשביל לא למצוא סיבות מספיק טובות להוציא את זה על הגוף שלי.

עייף עייף עייף עייף
ואף אחד מסביבי כמעט ולא יודע, כולם מכירים אותי אחר לגמרי, למדתי להצניע את הכאב, עם הזמן הבנתי שלאנשים רגילים קשה להכיל את העצב שלי כשאני בנפילה, ולא כולם יכולים להכיל כאב קצת פחות שכיח ושגרתי, בטח באופן כזה שעוד יומיים או אפילו מחר אתנער מהאפלה ואחזור לתפקד ואולי גם לחייך כאילו כלום לא קרה. כל כך מהיר וחד, כל כך עוצמתי וחוזר על עצמו, ולך תסביר שכל פעם זה כואב כל כך מחדש, גם אם אתה יודע שעוד מעט זה יעבור בין אם יום או מספר ימים או אפילו כמה שעות, זה לא משנה. הכאב באותם הרגעים כל כך חד וטרי, הלקאה עצמית, רגשי אשמה כבדים, הקטנה עד העלמה של האני, כל הכיף הזה, כך שלא נשאר לי כוח או מקום לחשוב או להרגיש עוד משהו מלבד הכאב הזה.

קשה לי לנשום, החיים עומדים לי בגרון, נמשכתי כמגנט כבד אל המיטה הארורה, והכרחתי עצמי להירדם שום ושוב רק בשביל לקבל קצת הפסקה מהמחשבות שרצות שוב ושוב רק כל פעם יותר מהר יותר חזק.
אין תשובות ואין פתרונות, "היי לעזאזל אלו סיטואציות מלפני מספר שנים שכבר לא רלוונטיות לאף אחד, בטח לא משהו מכונן, למה לעזאזל אתה חי מחדש כל כך הרבה דברים"?, אני שואל את עצמי ולא מוצא תשובה, בעצם כן, שרוט וסדוק, זה כואב וקשה ומעייף, בעיקר מעייף.

כבר יומיים שחבר מנסה לקפוץ ואני דוחה ומבטל אותו, הוא מרגיש שמשהו לא כשורה ואני, אין לי כוח לבזבז אנרגיה שאין לי, ולשים מסיכה שמכריחה אותי לחייך , ולומר "שטויות יעבור , הכול בסדר". אין לי כבר כוח לזה, בזבזתי על זה כל כך הרבה שנים עד שהפכתי אלוף, היום? היום אני לא מצליח אפילו לשים את המסכה הזו בטח שלא להצליח לשכנע שהכול באמת בסדר או שאני לפחות מאמין בשיט הזה שיהיה בסדר...
אז אתה מתחפר, בתוך המיטה, בתוך השמיכה, בתוך העצב שלך, לבד בחשיכה גמורה ילד קטן מנסה להביס שדים שגדלו יחד אתו ויודעים בדיוק היכן עוברים ורידי הכאב מפצעים שלא החלימו.

עייף, עייף מלכתוב, עייף מלכאוב, עייף מלהיות.