אין לי מושג מה עובר עליי כבר תקופה ואין לי כל כך עם מי לדבר שוב
כאילו אני לא יודעת איך להסביר את מה שאני מרגישה
אני מרגישה תחושה של ריקנות כאילו אני לא מצליחה להיות שמחה השמחת חיים שלי נעלמה או שהיא אף פעם לא הייתה
גם שאני נמצאת עם חברות שלי במסיבה ושכולם שמחות אני מחייכת וצוחקת ושמחה איתם אבל אני לא מרגישה ככה אני ״מזייפת״ חיוך
אני נמצאת במקום אחד וחושבת על דברים אחרים בכלל
הביטחון שלי בריצפה אין לי דבר כזה בכלל
לפעמים אני קמה בבוקר ומעדיפה לא להסתכל במראה כי אני לא רוצה לראות את עצמי יש לי דימוי עצמי נמוך ואני כועסת על עצמי גם שאין לי סיבות אני קמה בבוקר ואומרת לעצמי זהו עכשיו אני הולכת עם חיוך על הפנים ולא אתן לאף אחד להוריד אותו היום אני אהיה שמחה ואני חוזרת לאותו מיטה בערב אני בכלל לא שמה ובלי שום חיוך על הפנים וגם במשך היום אני מרגישה עצובה גם שאני לבד אני מרגישה עצובה שאין אף אחד שיעציב אותי ושאין שום סיבה להיות עצובה אני עצובה
אני מאוד מפחדת מתגובות של אנשים
ובגלל זה אני מונעת מעצמי לפגוש כמה חדשים אני לפעמים כל כך רוצה משהו ואז שיש לע את ההזדמנות לזה אני לא הולכת על זה כי אני מפחדת לא להצליח אני מסתתרת בפינה ונותנת להזדמנות ללכת
אני בנוסף גם מתביישת במראה שלי
אני לובשת רק שחור ובגדים גדולים ומספרת לכולם שזה נוח אני לא לובשת חשוף כי אני גם רוצה להיות צנועה אבל גם אין לי את האומץ לחשוף את עצמי אפילו אף פעם לא הלכתי לים עם חברים כי לא רציתי להיחשף יותר מידי אני לא הולכת לאירועים אני מפחדת כנראה ללבוש דברים חגיגים או לבן אני אף פעם לא מתלבשת יפה לחג אפילו בעצמאות ובכיפור לבשתי שחור
בראש השנה וגם בתחילת שנה שכולם באים עם חולצות לבנות לבית ספר וכל זה
רק נויה עם שחור כל יום אנשים שואלים אותי למה דווקא כל הזמן שחור ואני פשוט אומרת להם זה הצבע הכי נוח לא מתלכלך וכל זה
ואוכל? אתם לא מבינים בכלל כל החיים שלי אני מסתכלת על הצלחת אוכלת ומאשימה את עצמי
ששואלים אתע עם אני רוצה לאכול אני פשוט עונה רוב הפעמים לא באלי אני לא רעבה גם שאני רעבה
אני מנסה להגביל את עצמי ואפילו יש כמה פעמים שאני אומרת לעצמי היום את לא אוכלת כלום מספיק תראי איזה מלאה את אני מסתכלת על המראה וכל יום שונאת יותר את איך שאני נראת
אולי זה בגלל המשפחה שלי שתמיד ירדו על איך שאני נראת והרגילו אותי לרדת על עצמי כי זה מה שהם עושים לרוב
אולי זה המבטים והמשפטים כמו ״איך גדלת מה זה את ענקית אימאלה ״ אני מחייכת לאותם אנשים ומסתובבת ומתעצבנת עליהם ושונאת אותם וגם בגלל זה אני מפחדת ללכת למקומות עם אנשים שלא ראיתי הרבה זמן המשפטים האלו של איך גדלת אני כבר רואה אותם באים ובגלל זה אני מנסה להימנע אני לא יכולה לשמוע את זה כבר אני שונאת את זה
תמיד רציתי ללכת לאיש מקצוע וגם אמרו לי בבית ספר ללכת לאבחון אבל ההורים שלי נלחצים
״את לא שונה מאף אחד את פשוט צריכה להתרכז יותר״ זה המשפט שהם תמיד אומרים הם פשוט לא רוצים שיחשבו שהבת שלהם דפוקה הם אומרים שאני בסדר גמור ושאני חכמה ושאני לא צריכה שום עזרה
הם לא מבינים שזה לא קשור ללימודים כבר
אני גם לא רוצה להגיד להם שום דבר הם תמיד נותנים לי הרגשה שאני אכזבה אז עכשיו לתת להם את ההוכחה לזה
אני מנסה להתמודד לבד אבל אני כבר לא יכולה המחשבות שזה ימשך כל החיים הורגות אותי
אני מרגישה שאני משתגעת והראש שלי כבר מתפוצץ
אין לי מושג איך קוראים לזה או מה עובר אליי ואני מאוד אשמח לדעת עם יש לזה שם
לכל ההרגשות האלו עם אני סתם ילדה מפונקת שממציאה לעצמה שקשה לה
או עם קורה לי משהו