כשאני חוזרת משבת מלאת חוויות
והשאלה הראשונה של אמא היא " עשית מה שהיית צריכה לעשות ?"
ואני מתעצבנת , מתפרצת ומתוסכלת :
"למה תמיד את רק בזה מתמקדת?"
הייתה לי שבת חוויתית ומיוחדת
ובשאלה אחת כל ההרגשה מתפוגגת !!!!
נמאס לי כבר!! עד שפעם ב .. אני יוצאת לבלות
וגם זה בליווי הערות ...
את הורסת לעצמך , דופקת את העתיד של החיים
למה לעזעזל אני לא יכולה להיות חופשיה כמו אחרים???
למה אני צריכה להיות נון סטופ סביב הארוחות ?
לפני ארוחה ,אחרי ארוחה וכמובן בארוחה עצמה
שבעקבות התפריט עם הדיאטנית הפכה לעצומה!!
למה? למה ?? למה אני צריכה להיות תקועה ??
דיי!!!! לא מספיקה ההפרעה שמציקה בחיים
אז עכשיו אני גם צריכה לוותר על דברים אחרים ???
אם זה מה שדורשת ההחלמה
אני תוהה לעצמי כמה שווה המלחמה.....
ןמחר....מחר אני נשקלת ונבחנת מה יהיה איתי בעוד שני שבועות
אם הצלחתי לבד או שאאלץ להפקיד את עצמי בידיים זרות??
ובא לי לצרוח שאין סיכוי שאני מתאשפזת!!!
למה הכל נמדד במספרים ולא משנה כמה אני מתאמצת??
השתדלתי יותר השבוע והיה לי קשה וכואב
אין לי מושג איך לא אתפרק אם המשקל יאכזב...
לא מצליחה להרדם ...אני בלחץ נורא
איך יהיה מחר? טוב או רע ??