מנהלי קהילה
חרא.
חרא.
ככה המצב בכל התקופה האחרונה.
נמאס לי מריקוד הוואלס המטורף עם המחלה, מחול השדים, נמאס לי שלא ברור איפה אני ואיפה היא, איפה אני מתחילה ואני נגמרת ואיפה היא מתחילה והיא נגמרת. נמאס לי לא להבין מה אני רוצה. ולהלחץ ממערבולת הקולות שמסתובבת בראשי, והקרב הבלתי פוסק בין הקול שהיה רוצה אחרת, שיודע שהוא רוצה, לבין הקולות האחרים. החולים. שאומרים רק עוד קצת. רק עוד טיפה. ואז אפסיק. רק עוד פעם אחת לצמצם, רק עכשיו, לא זה לא צמצום, זה רק טיפה פחות. אבל רגע, זה אפילו לא טיפה פחות. כי אתה מפחד שאם תקח יותר זה יהיה יותר מידי... ושאם תקח יותר אז בטוח תעלה. אז זה בעצם בסדר לקחת פחות. אתה משכנע את עצמך שזה הנורמאלי. והמשקל יורד.... ואתה אוהב את זה. אתה אוהב לראות את המספרים יורדים. על אף שאתה לא רואה את זה בשום צורה אחרת.
וגם כשאתה רואה פחות שמסתכל עליך בחזרה מן המראה, זה אף פעם לא נסבל. זה אף פעם לא מספיק. וכל פעם זה 'רק עוד קצת...'
וכל הזמן אני אומרת לעצמי שהכל בסדר. עושה טריליון ואחד טקסים רק כדי לא להסתכל למציאות בעיניים. מנסה לדבר אל עצמי שזה לא קשור למחלה. זה... זה משהו אחר. כי אולי אני לא באמת חולה? אולי אף פעם לא הייתי באמת חולה? כי בטוח הפרעת אכילה זה משהו הרבה יותר חמור ממה שיש לי. וזה חרא. כי זה כל כך מפחיד. זה כל כך מפחיד שכבר היה יותר טוב. כבר בנית משהו. כבר הרגשת אחרת. אבל ברגע, בתקופה מסויימת של משבר, של המון שינויים, בסופו של דבר, רצית רק אותה. לרק עוד קצת. רצית כיף וקיבלת חיבוק לא נגמר, חיבוק שאתה קצת אוהב. ושונא. ביחד.
עשו לי עוד פעם, בפעם המי יודע כמה בחיי את השיחה של 'מה לגבי אשפוז?'. ואני מבולבלת.
הלוואי שהייתי יכולה רק לרצות. או רק לא לרצות. זה היה הופך את העניין לכ"כ הרבה יותר פשוט. והכי מפחיד אותי, שפעם, בעבר, כשבמשך שנים התנגדתי לאשפוזים וטיפולים, אני מרגישה שהייתי במצב שלא יכולתי לאסוף את עצמי. שלא יכולתי בכלל לקבל את ההחלטות הנכונות או בכלל לחשוב באופן הגיוני. או להסתכל למציאות בעיניים. וזה קצת מפחיד. כי אני מרגישה קצת כמו ורטיגו- שכרגע אני לא יודעת איפה השמים והארץ ואיפה אני, ומה הכי נכון לי לעשות כרגע.....כי שוב, עולים הקולות של אני יודעת שאני רוצה שיהיה אחרת. אבל רק עוד טיפה. לפני.שאפסיק. אלוהים. אם רק הייתי יכולה להבין למה לעזאזל אני כ"כ אוהבת אותה. את המחלה. שהיא בעצם אפילו לא שלי. שאני אפילו בכלל לא חולה בה. אבל היי, רגע, זה בכלל לא זה נכון. כי בעצם. הכל בסדר?
דנה אברמוביץ
הי נויה, נשמע שהכל ממש לא בסדר. נשמע שהקולות שהחולים של ההפרעה והקולות הבריאים שלך מאד מבלבלים אותך ואת לא יודעת למי להאמין. נשמע, שאולי במצב כזה כדאי לתת לאחרים להחליט עבורך. אחרים שמכירים אותך ושאת סומכת על דעתם. המצב נשמע מהמילים שלך די חסר שליטה. תני להם להחליט בשבילך...
נויה9
הקטע ההזוי זה שזה בערך הדבר הכי מפחיד בעולם. לתת למישהו אחר את השליטה... כי אתה בעיקר מרגיש שהם סתם מגזימים..... משכנע את עצמך, כי אתה כבר מכיר מצבים יותר גרועים... אתה אומר שבטוח הם סתם מגזימים. הם סתם דואגים. הרבה יותר מידי.
והקטע זה שאיך אתה בכלל יכול לדעת מה נכון לעשות? איך אתה יכול לדעת בכלל מהם הקולות הבריאים ומה החולים? איך אפשר להבדיל בין השנים כשהכל זה אתה, אלו הקולות שלך?
דנה אברמוביץ
זה באמת מאד קשה. עם הזמן לומדים. וזה לא הזוי בכלל, הרי כל ההפרעה הזו באה כדי לפצות על תחושת העד שליטה, אז ברור שהכי קשה בעולם לשחרר אותה למישהו אחר. באמת צריכה רגע לצאת מעצמך ולהסתכל מהצד כדי להבין שאין לך את היכולת להחליט כי את נשלטת על ידי הקולות של ההפרעה, כדי להעיז ולתת את ההחלטה בידיים אחרות.