שאלה מצויינת!
כל הכבוד. אני מקווה שיתפתח דיון ענף סביב השאלה הזו.
ישנם מידי פעם מטופלים שפונים אלי ואחרי שהם מציגים את בעייתם ואנחנו מאבחנים מה יש להם הם נאנחים בהקלה גדולה.
עדיין לא התרגלתי לראות הקלה בפניו של מישהו ששומע שהוא חולה  - ולכן כל פעם אני מתפלאת מחדש.
וכל פעם שזה קורה (לשמחתי זה די נדיר) אני שומעת את האמירה - אמרו לנו שאנחנו ארטיסטים (אני שונאת את המילה הזו) - שהכל בראש שלנו. אפילו אם אין לזה פתרון עצם הידיעה שאנחנו נורמליים כבר מקלה מאד.
ובכן -
כאב הינו משהו סובייקטיבי. לא ניתן לראות את עקבותיו בבדיקות דם, גם לא במיפוי עצמות או ברנטגן או ב- CT או ב- MRI. לא ניתן לראותו ב- EMG... לא ניתן לראות שום סימנים ואותות לו בשום מקום בגוף. לא ניתן למשש אותו.
ולכן בעצם לפחות בתאוריה כולם "ארטיסטים". ובכל זאת - רוב האנשים כאובים באמת, ורופא מיומן ידע לאבחן ממה סובל החולה - כיצד אם כך?
המפתח להבנת הנושא נעוץ בשתי אמיתות - רפואה היא אומנות לא פחות משהינה מדע, ומאידך, אנשים באופן בסיסי בנויים באותו האופן.
כאשר קבוצת אנשים סובלת מאותם תסמינים בלי שידעו כלל זה על האחר, ולכולם מאפיינים דומים אפשר לקשר בין התסמינים למאפיינים. למשל אנשים עם דיסק פרוץ לרוב יסבלו מלחץ על העצב המוליך לרגל - אם הם יתלוננו על כאב בעל אופי נוירופטי בטריטוריה של העצב המתאים לדיסק הפרוץ אותו רואים בדימות - הרי שיודעים בדיוק מה יש להם ולמה למרות שלא רואים את הכאב. הם גם יגיבו בדרך אופיינית לבדיקות מסויימות שנערוך להם.
אם אדם עם סכרת ממושכת ולא מאוזנת יתלונן  על כאב נויופרטי במתווה כפפות וגרביים ובבדיקת EMG יאובחנו שינויי הולכה האופייניים לפולינוירופטיה סנסורי מוטורית אקסונלית - ונמצא ממצאים מתאימים בבדיקה, הרי שיש התאמה מושלמת בין התסמינים למאפיינים ומכאן יש לנו וודאות שלמה כי הכאב עליו הם מתלוננים סובייקטיבית - אמיתי.
הבעיה מתחילה כאשר אדם מתלונן על כאב - ולא נמצאת שום פתולוגיה או שכזו נסתרת ע"י בדיקות מעבדה צילומים או בדיקת הרופא. 
לעיתים התלונות האופייניות הן תלונות על בעיה שלא ניתן לבדוק בבדיקות אובייקטיביות . כאן בא לידי ביטוי הניסיון והידע של הרופא השומע את החולה בודק אותו בדיקה פיזיקלית ומנסה למצוא הגיון בתלונותיו לקשר אותן למקרים שידועים לו שומתאימים לממצאי הבדיקה -  ואם ימצא כאילה - תהיה לו אבחנה.
לעיתים נדירות מדובר על תלונות אופייניות שהיו אמורות להיות בהתאמה עם משהו שניתן להוכיח בבדיקות אולם הבדיקות תקינות דבר הסותר את האבחנה. ראשית הרופאים יודעים שיש מצבים שבהם הפתולוגיה נעלמת עד שמגיעים לאבחנה ואילו הכאב נשאר. כמעט תמיד יש עדויות של בדיקות קודמות רופאים שבדקו קודם וכיוב' המעלים את הממצאים החסרים כעת. במקרה כזה ניתן לנסות טיפול יעיל אשר אמור לפתור את הבעיה לו זו הבעיה. מנסים את הטיפול ואם יש מזור הרי יש גם אבחנה (גם אם בדיעבד).
עלינו גם לזכור כי יש אנשים המשליכים בעיות נפשיות על חולי גופני. זהו ענף בפסיכיאטריה ויש לו בסיס אבחנתי - ורופא פסיכיאטר יוכל לאבחן תחת בדיקה פסיכיאטרית האם באמת מקור הבעיה הוא התפתחות של הפרעה נפשית או לא. להפרעה נפשית מלבד התלונות על הכאב יש מאפיינים נוספים שניתן לאבחן בבדיקה פסיכיאטרית.
הבעיה נותרת עם אותם מתי מעט המתלוננים על כאב סובייקטיבי, שלא עונה על שום תוואי מוכר, שאין לו שום תימוכים בשום פתולוגיה בשום בדיקה אינם מגיבים לשום טיפול קובנציונלי וגם בדיקת הרופא תקינה.  כאן עולה במלוא חריפותה השאלה האם החולה באמת חולה? 
וזאת מפני שידועים גם המקרים - לא עלינו, של אנשים שמעדיפים להיות נכים מאשר לעבוד, או המבקשים לקבל כספים שלא מגיעים להם בדין ולנצל תקרית שקרתה להם, או אנשים שסובלים מהפרעה נפשית הגורמת להם להתחלות. אולם כל אילו הם מקרים נדירים.

כאן צריך לראות את הבעיה מנקודת מבטו של הרופא.
בתנאים כאילה הצעת טיפול רפואי כשאין אבחנה ואין שום סימנים המעידים כי יש בעיה מעמידה בעיה אתית - שכן כל טיפול כרוך בסיכון ואם נטפל לחינם בחולה שאינו חולה אנו עלולים לסבך אותו במשהו שלא היתה הצדקה כלשהיא לסבך אותו בו מלכתחילה.
בוודאי שאין שום סיבה לסכן חולה בסיבוכים או תופעות לוואי אם כל מטרתו היתה להשיג תשומת לב, תרופה או פיצויים. 

כאן פתוחות בפני הרופא כמה אפשרויות - לשלוח את החולה לחוות דעת נוספות של רופאים עליהם סומך הרופא, ולהמתין לתשובותיהם. לנסות טיפול לאחר הבהרת הסיכון המוגבר לחולה ושיתופו בהשלכות של מעשהו במידה והוא אינו חולה באמת, או שאם הרופא בטוח בעצמו כי אין שום פתולוגיה (למשל אדם הטוען על כאבים משיתוק אך קם מכסאו כשסבור שאיש אינו רואה), אזי מעבר לכך שהוא לא ייתן שום טיפול הוא יכתוב את כל ממצאיו בתיק, ויוסיף להם את מסקנותיו, כדי להצדיק את אי מתן הטיפול. במקרה כזה אם החולה עשה מה שעשה כדי להשיג פיצויים הוא מסתבך מאד כי על כתיבה כזו ניתן לשלול ממנו זכויות.
לא שלא ניתן לעבוד על רופא,  אבל ככל שהרופא מיומן יותר כך זה נעשה קשה יותר לחולה לזייף מחלה, ונעשה קל יותר לרופא להוכיח את הזיוף.
לכן תשובתי לך היא שרופא כאב מיומן יש לו מספיק כלים כדי לאבחן מי סובל וממה ולתת טיפול הולך לכל מי שפונה אליו.

 כתבתי פעמיים תגובה מפורטת ש"נתקעה" בגלל שימוש בדפדפן לא נכון.

אז אכתוב בקצרה מאוד ומקווה שאובן.

שאלה מקוממת.

בתור דיון פילסופי היא שאלה נהדרת.

לנו הכואבים באמת, שרצים חודשים בין רופאים ממתינים חודשים לתורים תוך כדי כאבים בלי מנוח.. . 
ויודעים שלפעמים 50 אחוז מהשיחה או מתשומת הלב של הרופא היא האם יש כאב או אין כאב... זה נורא.

תאורטית השאלות נחמדות.
אבל לא במצבים של כאב.
כמו שיחות עם פסיכולוגים, שאין להם באמת דרך לפתור את הכאב, לסייע בצורה דרמטית, אז מנסים  "לדבר" על זה , כי זה מה שאפשר,
בשאלות ותובנות כמו "מה הכאב משרת אצלך בעצם" ?
(אין דרך לפתור את הכאב, אז בואו ונהיה אירווין ד. ילום ונתפלסף עליו).

כן - הכאב משרת חולי סרטן - מפנקים אותם, מכינים להם אוכל, הם מקבלים תשומת לב. כיף חיים. הם פתאום לא צריכים לדאוג לחיים שלהם, לקחת אחריות. הייתי חושד שיש פה מזימה מצידם.
וכמובן שכן דיון מוסיף לאתר וכו'.. אבל הייתי חייב לציין את הראייה שלי על שאלה שכזו. שלא נכתבה כדי להרע, אבל הרגשות שהיא גורמת אצל אנשים שסובלים.
מכאב שיניים. רצוף . שכבר שנה וחצי. כל יום ולילה , שנע בין כאב עמום להתקפי תופת. כיוון שאין איך לסייע תמיד, מנסים לתקוף את המצב בדרכים שהרפואה והרופאים כן יכולים לעזור. לנסות לחפש מה הכאב משרת, אולי זה יותר נפשי (כי נפשי אפשר לסייע).
אין ספק אני ב 100 אחוז כאב נפשי ובתוספת (ולא במקום) אני בפחדים עצומים וייאוש מתוך מצב של חלום בלהות שאני לא רואה איך הוא נפתר.
ובכנות אני רואה את עצמי מאושפז במוסד פסיכיאטרי מתחרפן מכאבי שיניים שאי אפשר לפתור.
ואז יאמרו אנשים "טוב , נו, הוא היה משוגע" 

מצטער אם נשמע ממורמר, זו לא הכוונה. אני מסתכל על זה מהעמדה שלי.

כתב שייקספיר וידע מה הוא כותב : "מעולם לא היה פילוסוף שנשא בסבלנות כאבי שיניים".

לא משנה כמה ידברו על זה  , וכמה הפילוסוף חושב שדרכו להתכתב עם העולם בדיונים - כשייתקל בכאב שיניים גם הוא יתמוטט מהכאב. לא משנה עד כמה נפשו חזקה.

נים היקר,
כפי שכתבתי כבר - רופא מיומן ידע לתת את האבחנה הנכונה כמעט בכל המצבים.
אין ספק כי מחלת הכאב היות ואיננה מחלה שקל לזהותה באופן אובייקטיבי היא מחלה קשה יותר לאבחון אולם עדיין רופאים המתמחים בכאב יצליחו לרוב תוך זמן קצר לעלות על הבעיה ולתת פתרון מספק. יש כמובן מחלות מסובכות יותר שמציאת הפתרון קשה יותר ולוקחת יותר זמן ויש גם מחלות שאין להם פתרון מספק. אבל לרוב יימצא פתרון.
אולם אל לנו לשכוח, מה שהעלתה כותבת השאלה - כי ישנם גם אנשים שמקור הכאב שלהם הוא משני ולא ראשוני. 
נניח שיש אדם שבעייתו הראשונית (והיחידה) היא נפשית. והוא מתלונן על כאבים. הרופא מאמין לו ופועל לפי הנחה שמדובר בנאורלגיה. ניסיונות טיפוליים מעלים חרס. בסופו של דבר לאחר כשלון כל האמצעים (שכן אין באמת שום בעיית כאב) הרופא מציע לחולה אבלציה (שריפה) של העצב. נניח לרגע שהחולה מסכים ואיתרא מזלו והוא מסתבך בפעולה. ראשית אם הפעולה תעלה יפה הוא יאבד את התחושה באותו אזור של הגוף. שנית עצם הסיבוך עלול לגרום לנכות. וכל זאת כשבעצם לא היתה בעיה מלכתחילה. 
מקרים כאילו נדירים באופן יוצא דופן. הן מבחינת חומרת התופעות שאני מתארת והן מבחינת הסיבוכים שהינם נדירים ביותר. אבל נדיר= אפשרי. האם אדם בריא היה לוקח על עצמו את הסיכון הזה בהיותו בריא? קרוב לוודאי שלא.
חולה המגיע עם תלונה מסויימת שהיא נניח סומטיזציה - אכן סובל. סבלו הוא נפשי והוא אינו מסוגל להפריד בין השניים. כאביו מבחינתו הם מוחשיים ביותר. הוא אינו מודע כלל לסיכון ולמשמעות הסיכון שהוא לוקח על עצמו בהמירו את התלונות הנפשיות לגופניות. על הרופא תמיד לזכור את האפשרות שכן תאור מקרה כמו שאני תארתי הוא אסון. לא פחות.
לכן נים, זה אל שרופא צריך לחשוד בחולה. זה לא המצב - רוב רופאי הכאב יוצאים מנקודת הנחה שהכאב אמיתי, ועיקר התשאול מתבצע כדי לנסות לנפות את האבחנה המתאימה ביותר משלל האבחנות שיכולות להתאים לתאור החולה. אבחון נכון הו איותר מחצי הדרך לפתרון טוב ומהיר. אולם כל רופא זוכר בעמקי המודעות שיתכן, כאשר מדובר בתלונה סובייקטיבית - שאין לתלונה בסיס גופני ועליו להוכיח בסיס כזה לפני שהוא מתחיל בטיפול מפני שכל טיפול בין אם תרופתי או פולשני מלווה בסיכון מסויים.
ד"ר גור.

הכאב הוא מיטרד  שמפריע בפעילות השוטפת ואף משתק אותן,

אך מלבד עוצמת הכאב יש גם עניין משך הכאב,

יש כאבים עם תאריך סיום, 

ויש כאבים שמלווים אותך כצל שנים ארוכות,

ואז בנוסף לעוצמה יש את העייפות,

הייתי רוצה להגיע למצב שהבאב יצא לחופשה.

וברגע שכואב זה תמיד מרגיש כמו הכי כואב