אפשר לקרוא על הנושא בכתבה שהתפרסמה באתר וגם לראות סרטון הדגמה.
יש לציין שהדיווחים על יעילות הטיפול הם מידי מטפלים בעקיצות דבורים ומטופלים להם הטיפול עזר בתקופה מסויימת. לא נערך מחקר מסודר בנושא ועל כן קשה לתת לכך תמיכה מדעית. דעות הנוירולוגים אותם קראתי ושמעתי לא מוצאות טעם בטיפול הזה, אך ישנם אנשים עם טרשת נפוצה שטוענים כי עזר להם.
מקווה שיהיו תגובות נוספות מאנשים המכירים או אפילו התנסו בטיפול, כדי שנוכל כאן לקבל תמונה רחבה יותר.

                                                טיפול בעקיצות דבורים

כשהדבורה מרגישה איום, היא מיד מתגוננת בעקיצה. העוקץ ננעץ בבשר, המערכת חיסונית מזהה את החומר הזר ומיד מגיבה בפעילות יתר של בלוטות יותרת הכליה, המתחילות לייצר אדרנלין וקורטיזון המעורר את הגוף ומשקם רקמות שנפגעו (תופעה זו משמשת למעשה כתחליף לשימוש בסטרואידים). הגוף מזהה את החלבונים המקומיים ואת החלבונים הזרים, ומכאן ואילך נמנע מלתקוף רקמות מקומיות. חלק ממרכיבי ארס הדבורים מסוגל לעבור את מנגנון הסינון שמונע מחומרים זרים לחדור למוח, כך שהחומרים הללו יעילים לטיפול בדלקות תוך מוחיות, כמו זו הגורמת לטרשת נפוצה.ארס דבורים מטפל בבעיות מפרקים ובמחלות דלקתיות. הוא מעודד את המערכת החיסונית. משתמשים בו למחלות ולהפרעות רבות: אסטמה, פרוסטטה, לחץ דם גבוה, והמחקרים מראים שבחולי טרשת נפוצה, שהיא מחלה ניוונית של מערכת העצבים, אף עשויות הדבורים לעצור את הידרדרות המחלה. גם וטרינרים משתמשים בארס דבורים לטיפול בדלקות פרקים בכלבים ובסוסים.

                                    פרק שכתבתי מתוך הספר "הגילוי"

 לא פעם שקלתי לחזור לטיפול בעקיצות דבורים, על אף הקושי הכרוך בכך. נואשתי כבר מהכאבים וחיפשתי שוב ישועה ומזור. יצרתי קשר טלפוני עם מטפל בשם אלון וקבענו שניפגש בביתו שבתל אביב. היו לי חששות, פחדתי... אך מיד כשפגשתי את הבחור הבנתי שיושב מולי אדם רגוע וסימפטי שאינו ממהר לשום מקום. הוא שאל שאלות, התבונן בבדיקות (הכול תקין להפליא, חוץ מהטרשת הנפוצה).

ישבנו בחדר קטן, בצד הייתה מיטת טיפולים ועל הקיר מעליה – מפת גוף שעליה משורטטות נקודות הדיקור. על השולחן הייתה מונחת קופסה קטנה שמתוכה נשמעו זמזומים חסרי סבלנות. מהחלון הפתוח פרצה לפתע דבורה שכפי הנראה רצתה לשוב לביתה. היא הייתה לא רגועה בנוכחותי וחגה מעל ראשי בזעם, כאומרת: "אני את החשבון אתך אחסל בפעם אחרת." התבוננתי בתקרה והופתעתי: חוטים השתלשלו מהתקרה ובקצותיהם נתלו דבורים מקרטון צבוע. יפה ולא מפחיד כמו המקור.

המטפל בדק אם אני אלרגית לארס דבורים, אם כי אני כבר "זכיתי" להיעקץ על ידן וידעתי שאיני אלרגית. הוא הניח על ידי פירורי ארס דבורים. הרגשתי צריבה, מעין עקיצת דבורה במינון קל שבקלים. הבדיקה עברה בהצלחה וקבענו להיפגש בביתי.

"הרחתי" התחלה טובה, יצאנו מביתו ששכן בקרבת הטיילת בתל אביב. המים הכחולים והגלים הסעירו את נפשי, ואני רציתי להישאר שם עוד ועוד.

החל מאותה עת הקפיד לבקר בביתי מדי שבוע, כשמרגע שהגיע חשתי שהוא מקרין סביבו אנרגיה חיובית שגרמה לי לחייך ולהאמין, עוד לפני שהתחלתי להיעקץ ולהרגיש כאבים.

כעת התעמקתי בטיפול. שאלתי מטופלים אחרים כיצד הם מרגישים, קראתי מאמרים ממקורות רבים. הוא טיפל בי בצורה יוצאת מן הכלל. דיברתי, צחקתי, נעקצתי – והשד לא היה נורא כל כך. כבר בטיפול השני חשתי הטבה ורצוני להמשיך גבר.

כשנעקצתי ברגליים הן קפצו באופן לא רצוני, אך אט-אט ריכזתי את החשיבה והצלחתי להשתלט על התנועה הזאת. זה נשמע בלתי אפשרי, אבל זה קרה. עקיצות הדבורים נתנו לי כוח גם בברֵכה וגם בכל מקום אחר. כשישבתי על הכורסה כופפתי את הגב קדימה ונדהמתי שידיי כמעט נגעו ברצפה.

עכשיו הייתי מעודדת ושמחה, אך לא שכחתי את המטרה העיקרית: לצאת ממעגל הכאבים. העקיצות התמקדו ברגליים, בידיים, בגב ובייחוד באזור עצם הזנב. כעת יכולתי לשבת בלי לספור את הדקות, לאכול בשלווה בלי למהר לשכב במיטה. חזרתי לשבת מול המחשב, לכתוב שירים ולקרוא מאמרים. פסקו הבכי והרחמים העצמאיים, התחלתי לראות את הצבעים שבקשת בענן.

בהתייעצות עם המטפל החלטתי להעביר ללידיה הפיליפינית את ה"פיקוד" על מבצע הטיפול בדבורים. היא לא נחרדה מהשיטה המוזרה. להפך, גילתה תושייה ולמדה את המלאכה במהרה.

צעד ראשון היה ליצור קשר עם דבוראי, ולשמחתי מצאתי בעל כוורות נפלא ונדיב. אלון חיפש מקום נוח לי ולדבורים, ובמהרה נפל הפור על חדרה הריק של מיכל בקומת הגג. בשלב זה בנה אלון "מלונית" – קופסה מעץ ששימשה כבית לדבורים. היה זה בית לכל דבר: היו בו "פינת אוכל", שבה אכלו הדבורים דבש, פתחים לכניסת אוויר ודלת לכניסה וליציאה.

בבוקר נפתח פתח היציאה במלונית, שהונחה על עדן החלון. הדבורים פרחו להן, מילאו את הגינה וינקו צוף מהפרחים. לקראת ערב הן שבו לביתן, ואז נסגר פתח היציאה, והן התיישבו לאכול יחד כמשפחה אחת גדולה. במלונית אין מלכה המטילה ביצים ולפיכך מספר הדבורים אינו גדל.

לידיה טיפלה בי פעמיים בשבוע: לקחה דבורה בפינצטה וסגרה במהירות את הדלת הקטנה כדי שהאחרות לא יחמקו החוצה. היא הניחה את הדבורה על הרגל, ואני נשמתי עמוק והתכוננתי לעקיצה הכואבת שתרוכך בגליד הקרח.

לידיה המופלאה לא התרגשה כלל. להפך, גילתה מיומנות כאשת מקצוע בעלת ניסיון של שנים. מובן שביטחונה הקרין גם עליי והפחית את רתיעתי מהעקיצה. בכל זאת התגעגעתי לטיפול של אלון שתמיד חייך, ודאג להסביר לי שוב ושוב מה גדולה תרומתה של הדבורה,

אמנם אנשי מדע רבים מתייחסים בחשדנות לטיפול זה, אבל אחרי שניסיתי שיטות רבות כל כך שלא הועילו, אני לא עוצרת, לא מחכה, אלא ממשיכה בדרך.  כזאת אני, לא יכולה לשבת ולא לעשות דבר, וגם לאחר אלף כישלונות מעדיפה לנסות ולנסות.  במהלך הזמן הגדילה לידיה את מספר הדבורים שהונחו על עורי החשוף, עד שהגעתי ל-20 דבורים בטיפול אחד. אלון הביא חוברת הדרכה ותמונות שהראו את הנקודות הנכונות לעקיצות (אותן נקודות המשמשות לשיטת הדיקור הסיני).

בתום כל טיפול הרגשתי יותר כוח בגפיים, יותר מרץ בנפש, וכל גופי סער. בחוברת הוסבר מה גורם לתחושות אלה: כשהדבורה מרגישה איום, היא מיד מתגוננת בעקיצה. העוקץ ננעץ בבשר, המערכת חיסונית מזהה את החומר הזר ומיד מגיבה בפעילות יתר של בלוטות יותרת הכליה, המתחילות לייצר אדרנלין וקורטיזון המעורר את הגוף ומשקם רקמות שנפגעו (תופעה זו משמשת למעשה כתחליף לשימוש בסטרואידים).

הגוף מזהה את החלבונים המקומיים ואת החלבונים הזרים, ומכאן ואילך נמנע מלתקוף רקמות מקומיות. חלק ממרכיבי ארס הדבורים מסוגל לעבור את מנגנון הסינון שמונע מחומרים זרים לחדור למוח, כך שהחומרים הללו יעילים לטיפול בדלקות תוך מוחיות, כמו זו הגורמת לטרשת נפוצה. נשמע הגיוני ואף עשוי להסביר את ההתנהגות ההיפראקטיבית וחסרת השקט שגיליתי לאחרונה. דבר אחד בטוח: הייתי חייבת להיות חדורת אמונה כדי להצליח במשימה.

לא פעם היו תאונות עבודה. גם לידיה נעקצה לא פעם, אך הדבר לא גרם לה לפרוש מתפקידה, וכך המשכתי להיעקץ בעקשנות מפחידה. בעניין זה בעלי לא תמך בי ולא עזר לי, כי לא האמין במה שאני עושה. הוא אף לא העז לעלות לגג, גם כשהדבורים היו בתוך הקופסה. אמיר, לעומתו, הסכים להיות איש הקשר עם הדבוראי כשנדרשו דבורים נוספות.

שאר בני המשפחה חשבו שדעתי נטרפה עליי. הם לא הבינו איך אדם מסוגל להכאיב לעצמו והוסיפו שאין שינוי ניכר במצבי הגופני. אך אני חשתי בהחלט שיפור בהרגשתי הכללית, והמטפלים בברֵכה אישרו זאת.

***

בקבוצת התמיכה נכונה לנו הפתעה נוספת: הוזמן מדריך שהציע טיולים למקומות נגישים בארץ. מיד "קפצתי" על הרעיון, כינסתי כמה חבר'ה ששמחו כמוני לצאת קצת מהשגרה המעיקה, ואף הועמד לרשותנו רכב טיולים המצויד ברמפה להעלאת כיסאות גלגלים. תחילה חששתי לשבת כמה שעות כמעט ברציפות, אך בשעת מעשה הופתעתי מהיכולת שהפגנתי וזקפתי זאת לזכותן של הדבורים.

הדבורים הללו הפכו לחיות המחמד שלי, לצד כלבתי הפי. דאגתי לכל מחסורן: אוכל כפי הנדרש ויציאה מהקופסה במועדים קבועים. אהבתי לראותן נופשות בחצרי, וקרני השמש הבליטו את צבען, אך כשחזרו בערב לא יכולתי לראותן בארוחתן המשפחתית.

בימי הקיץ החמים הבחנתי בארגונן החברתי המפותח: דבורה אחת נופפה בכנפיה כדי להעניק משב רוח לחברותיה, כמאוורר חי. היו דבורים שתפקידן היה לצאת השכם בבוקר כחיל חלוץ כדי לוודא שהתנאים ראויים ליציאה. ככל שחלף הזמן הקפדנו פחות לסגור את הפתח בלילה, והן הראו נאמנות והתמצאות מופלאות ולא נמלטו מביתן לבלי שוב.

באחת השבתות עליתי לגג ולא האמנתי למראה עיניי: יוסי בעלי מתבונן בסקרנות בפועלן של  הדבורים, דבר שזמן כה רב הדיר את רגליו ממנו. חייכתי בקרבי. אפילו הוא לא עומד בקסמן, ומסתגל אט-אט לאורחינו החדשים.

אחת החוויות הקשות בטיפול מסוג זה, לא פחות מהכאב הכרוך בעקיצה, היא מותן של הדבורים אחרי מלאכת העקיצה. הייתה זו הרגשה הכי נוראה לאסוף אותן לאחר מותן ולכסותן בחול, אך במשך הזמן הבנתי כי בכל תרופה ובמוצרים רבים אחרים מופיעה הדילמה של צער בעלי חיים.

עידית בר-און

רשימת מחלות (חלקית) שהטיפול בהן בארס דבורים נמצא יעיל:
לחץ דם גבוה
דלקת מפרקים
טרשת נפוצה
זאבת
כולסטרול גבוה
פסוריאזיס
שלבקת חוגרת
סרטן עור ממאיר
גאוט
מרפק טניס
פיברומיאלגיה

נשמע הזוי נכון? לא אפשרי. כך לימדו אותנו לחשוב. מחלות כאלה? לא יכול להיות. ואיך זה שהרופאים שלנו לא יודעים על זה? שאלה מצויינת כל התשובות בספר. להזמנות ( באינטרנט בלבד - לא מופיע בחנויות): 

לאורית שלום

אני מטופלת בעקיצות דבורים והטיפול מציל אותי.תראי מה כתבתי בפורום.לא מזמן יצא לאור ספרי הגילוי ואני ממליצה לקרוא.

עידית

טיפול בעקיצות דבורים

כשהדבורה מרגישה איום, היא מיד מתגוננת בעקיצה. העוקץ ננעץ בבשר, המערכת חיסונית מזהה את החומר הזר ומיד מגיבה בפעילות יתר של בלוטות יותרת הכליה, המתחילות לייצר אדרנלין וקורטיזון המעורר את הגוף ומשקם רקמות שנפגעו (תופעה זו משמשת למעשה כתחליף לשימוש בסטרואידים). הגוף מזהה את החלבונים המקומיים ואת החלבונים הזרים, ומכאן ואילך נמנע מלתקוף רקמות מקומיות. חלק ממרכיבי ארס הדבורים מסוגל לעבור את מנגנון הסינון שמונע מחומרים זרים לחדור למוח, כך שהחומרים הללו יעילים לטיפול בדלקות תוך מוחיות, כמו זו הגורמת לטרשת נפוצה.ארס דבורים מטפל בבעיות מפרקים ובמחלות דלקתיות. הוא מעודד את המערכת החיסונית. משתמשים בו למחלות ולהפרעות רבות: אסטמה, פרוסטטה, לחץ דם גבוה, והמחקרים מראים שבחולי טרשת נפוצה, שהיא מחלה ניוונית של מערכת העצבים, אף עשויות הדבורים לעצור את הידרדרות המחלה. גם וטרינרים משתמשים בארס דבורים לטיפול בדלקות פרקים בכלבים ובסוסים.

פרק שכתבתי מתוך הספר "הגילוי"

לא פעם שקלתי לחזור לטיפול בעקיצות דבורים, על אף הקושי הכרוך בכך. נואשתי כבר מהכאבים וחיפשתי שוב ישועה ומזור. יצרתי קשר טלפוני עם מטפל בשם אלון וקבענו שניפגש בביתו שבתל אביב. היו לי חששות, פחדתי... אך מיד כשפגשתי את הבחור הבנתי שיושב מולי אדם רגוע וסימפטי שאינו ממהר לשום מקום. הוא שאל שאלות, התבונן בבדיקות (הכול תקין להפליא, חוץ מהטרשת הנפוצה).

ישבנו בחדר קטן, בצד הייתה מיטת טיפולים ועל הקיר מעליה – מפת גוף שעליה משורטטות נקודות הדיקור. על השולחן הייתה מונחת קופסה קטנה שמתוכה נשמעו זמזומים חסרי סבלנות. מהחלון הפתוח פרצה לפתע דבורה שכפי הנראה רצתה לשוב לביתה. היא הייתה לא רגועה בנוכחותי וחגה מעל ראשי בזעם, כאומרת: "אני את החשבון אתך אחסל בפעם אחרת." התבוננתי בתקרה והופתעתי: חוטים השתלשלו מהתקרה ובקצותיהם נתלו דבורים מקרטון צבוע. יפה ולא מפחיד כמו המקור.

המטפל בדק אם אני אלרגית לארס דבורים, אם כי אני כבר "זכיתי" להיעקץ על ידן וידעתי שאיני אלרגית. הוא הניח על ידי פירורי ארס דבורים. הרגשתי צריבה, מעין עקיצת דבורה במינון קל שבקלים. הבדיקה עברה בהצלחה וקבענו להיפגש בביתי.

"הרחתי" התחלה טובה, יצאנו מביתו ששכן בקרבת הטיילת בתל אביב. המים הכחולים והגלים הסעירו את נפשי, ואני רציתי להישאר שם עוד ועוד.

החל מאותה עת הקפיד לבקר בביתי מדי שבוע, כשמרגע שהגיע חשתי שהוא מקרין סביבו אנרגיה חיובית שגרמה לי לחייך ולהאמין, עוד לפני שהתחלתי להיעקץ ולהרגיש כאבים.

כעת התעמקתי בטיפול. שאלתי מטופלים אחרים כיצד הם מרגישים, קראתי מאמרים ממקורות רבים. הוא טיפל בי בצורה יוצאת מן הכלל. דיברתי, צחקתי, נעקצתי – והשד לא היה נורא כל כך. כבר בטיפול השני חשתי הטבה ורצוני להמשיך גבר.

כשנעקצתי ברגליים הן קפצו באופן לא רצוני, אך אט-אט ריכזתי את החשיבה והצלחתי להשתלט על התנועה הזאת. זה נשמע בלתי אפשרי, אבל זה קרה. עקיצות הדבורים נתנו לי כוח גם בברֵכה וגם בכל מקום אחר. כשישבתי על הכורסה כופפתי את הגב קדימה ונדהמתי שידיי כמעט נגעו ברצפה.

עכשיו הייתי מעודדת ושמחה, אך לא שכחתי את המטרה העיקרית: לצאת ממעגל הכאבים. העקיצות התמקדו ברגליים, בידיים, בגב ובייחוד באזור עצם הזנב. כעת יכולתי לשבת בלי לספור את הדקות, לאכול בשלווה בלי למהר לשכב במיטה. חזרתי לשבת מול המחשב, לכתוב שירים ולקרוא מאמרים. פסקו הבכי והרחמים העצמאיים, התחלתי לראות את הצבעים שבקשת בענן.

בהתייעצות עם המטפל החלטתי להעביר ללידיה הפיליפינית את ה"פיקוד" על מבצע הטיפול בדבורים. היא לא נחרדה מהשיטה המוזרה. להפך, גילתה תושייה ולמדה את המלאכה במהרה.

צעד ראשון היה ליצור קשר עם דבוראי, ולשמחתי מצאתי בעל כוורות נפלא ונדיב. אלון חיפש מקום נוח לי ולדבורים, ובמהרה נפל הפור על חדרה הריק של מיכל בקומת הגג. בשלב זה בנה אלון "מלונית" – קופסה מעץ ששימשה כבית לדבורים. היה זה בית לכל דבר: היו בו "פינת אוכל", שבה אכלו הדבורים דבש, פתחים לכניסת אוויר ודלת לכניסה וליציאה.

בבוקר נפתח פתח היציאה במלונית, שהונחה על עדן החלון. הדבורים פרחו להן, מילאו את הגינה וינקו צוף מהפרחים. לקראת ערב הן שבו לביתן, ואז נסגר פתח היציאה, והן התיישבו לאכול יחד כמשפחה אחת גדולה. במלונית אין מלכה המטילה ביצים ולפיכך מספר הדבורים אינו גדל.

לידיה טיפלה בי פעמיים בשבוע: לקחה דבורה בפינצטה וסגרה במהירות את הדלת הקטנה כדי שהאחרות לא יחמקו החוצה. היא הניחה את הדבורה על הרגל, ואני נשמתי עמוק והתכוננתי לעקיצה הכואבת שתרוכך בגליד הקרח.

לידיה המופלאה לא התרגשה כלל. להפך, גילתה מיומנות כאשת מקצוע בעלת ניסיון של שנים. מובן שביטחונה הקרין גם עליי והפחית את רתיעתי מהעקיצה. בכל זאת התגעגעתי לטיפול של אלון שתמיד חייך, ודאג להסביר לי שוב ושוב מה גדולה תרומתה של הדבורה,

אמנם אנשי מדע רבים מתייחסים בחשדנות לטיפול זה, אבל אחרי שניסיתי שיטות רבות כל כך שלא הועילו, אני לא עוצרת, לא מחכה, אלא ממשיכה בדרך.  כזאת אני, לא יכולה לשבת ולא לעשות דבר, וגם לאחר אלף כישלונות מעדיפה לנסות ולנסות.  במהלך הזמן הגדילה לידיה את מספר הדבורים שהונחו על עורי החשוף, עד שהגעתי ל-20 דבורים בטיפול אחד. אלון הביא חוברת הדרכה ותמונות שהראו את הנקודות הנכונות לעקיצות (אותן נקודות המשמשות לשיטת הדיקור הסיני).

בתום כל טיפול הרגשתי יותר כוח בגפיים, יותר מרץ בנפש, וכל גופי סער. בחוברת הוסבר מה גורם לתחושות אלה: כשהדבורה מרגישה איום, היא מיד מתגוננת בעקיצה. העוקץ ננעץ בבשר, המערכת חיסונית מזהה את החומר הזר ומיד מגיבה בפעילות יתר של בלוטות יותרת הכליה, המתחילות לייצר אדרנלין וקורטיזון המעורר את הגוף ומשקם רקמות שנפגעו (תופעה זו משמשת למעשה כתחליף לשימוש בסטרואידים).

הגוף מזהה את החלבונים המקומיים ואת החלבונים הזרים, ומכאן ואילך נמנע מלתקוף רקמות מקומיות. חלק ממרכיבי ארס הדבורים מסוגל לעבור את מנגנון הסינון שמונע מחומרים זרים לחדור למוח, כך שהחומרים הללו יעילים לטיפול בדלקות תוך מוחיות, כמו זו הגורמת לטרשת נפוצה. נשמע הגיוני ואף עשוי להסביר את ההתנהגות ההיפראקטיבית וחסרת השקט שגיליתי לאחרונה. דבר אחד בטוח: הייתי חייבת להיות חדורת אמונה כדי להצליח במשימה.

לא פעם היו תאונות עבודה. גם לידיה נעקצה לא פעם, אך הדבר לא גרם לה לפרוש מתפקידה, וכך המשכתי להיעקץ בעקשנות מפחידה. בעניין זה בעלי לא תמך בי ולא עזר לי, כי לא האמין במה שאני עושה. הוא אף לא העז לעלות לגג, גם כשהדבורים היו בתוך הקופסה. אמיר, לעומתו, הסכים להיות איש הקשר עם הדבוראי כשנדרשו דבורים נוספות.

שאר בני המשפחה חשבו שדעתי נטרפה עליי. הם לא הבינו איך אדם מסוגל להכאיב לעצמו והוסיפו שאין שינוי ניכר במצבי הגופני. אך אני חשתי בהחלט שיפור בהרגשתי הכללית, והמטפלים בברֵכה אישרו זאת.

***

בקבוצת התמיכה נכונה לנו הפתעה נוספת: הוזמן מדריך שהציע טיולים למקומות נגישים בארץ. מיד "קפצתי" על הרעיון, כינסתי כמה חבר'ה ששמחו כמוני לצאת קצת מהשגרה המעיקה, ואף הועמד לרשותנו רכב טיולים המצויד ברמפה להעלאת כיסאות גלגלים. תחילה חששתי לשבת כמה שעות כמעט ברציפות, אך בשעת מעשה הופתעתי מהיכולת שהפגנתי וזקפתי זאת לזכותן של הדבורים.

הדבורים הללו הפכו לחיות המחמד שלי, לצד כלבתי הפי. דאגתי לכל מחסורן: אוכל כפי הנדרש ויציאה מהקופסה במועדים קבועים. אהבתי לראותן נופשות בחצרי, וקרני השמש הבליטו את צבען, אך כשחזרו בערב לא יכולתי לראותן בארוחתן המשפחתית.

בימי הקיץ החמים הבחנתי בארגונן החברתי המפותח: דבורה אחת נופפה בכנפיה כדי להעניק משב רוח לחברותיה, כמאוורר חי. היו דבורים שתפקידן היה לצאת השכם בבוקר כחיל חלוץ כדי לוודא שהתנאים ראויים ליציאה. ככל שחלף הזמן הקפדנו פחות לסגור את הפתח בלילה, והן הראו נאמנות והתמצאות מופלאות ולא נמלטו מביתן לבלי שוב.

באחת השבתות עליתי לגג ולא האמנתי למראה עיניי: יוסי בעלי מתבונן בסקרנות בפועלן של  הדבורים, דבר שזמן כה רב הדיר את רגליו ממנו. חייכתי בקרבי. אפילו הוא לא עומד בקסמן, ומסתגל אט-אט לאורחינו החדשים.

אחת החוויות הקשות בטיפול מסוג זה, לא פחות מהכאב הכרוך בעקיצה, היא מותן של הדבורים אחרי מלאכת העקיצה. הייתה זו הרגשה הכי נוראה לאסוף אותן לאחר מותן ולכסותן בחול, אך במשך הזמן הבנתי כי בכל תרופה ובמוצרים רבים אחרים מופיעה הדילמה של צער בעלי חיים.

עידית בר-און