תודה על הפוסט, שלדעתי גם הוא עזרה לאחר. להתמודד הרבה שנים עם טרשת נפוצה ואח"כ לחשוב על מטרות נעלות ואיך עוזרים לאחר אומר הכל ומעביר מסר חשוב.

כל כך מקסים ומרגש! אשריהם שזכו בך.

גרמת לי לצביטה וצמרמורת. שואלת את עצמי האם אני שם עבור הוריי? עושה? מפנקת? התשובה - לא. אני בעיקר נעזרת.

הפוסט שלך היה wake up call עבורי ואני מודה לך!

אפרת, את ריגשת אותי לא פחות... ותודה על התגובה. עלי לומר שההתנהלות כיום עם הורי היא מעין פעילות צנטריפטלית (הפוך מצנטריפוגלית), כלומר, לאט לאט הגעתי להבנה שהגרעין החשוב לעזור לו הוא אלה הקרובים אלי, ואותם לעיתים זנחתי כשלאנשים זרים הענקתי רבות. עדיין אני ממשיכה להיות לאחרים כמקודם, אבל אני יודעת שדווקא לקרובים במשפחה, איפה שמעורבים גם רגשות והיסטוריה, וגם  מתקבלים כ"מובן מאליו" , אותם קל יותר לזנוח.

כעת, גם אני בפיתחו של גיל מתבגר יותר וחשוב לי לתת לילדיי דוגמא ואפשרות לעשות עם הקרובים משהו אחר, למרות שהם מרגיזים יותר, מעצבנים לעיתים... גם אני חלק מהעניין, לא? 

מאחלת לך כל טוב שוב תודה לך.