מידעהצהרת נגישות
תצוגת צבעים באתר(* פועל בדפדפנים מתקדמים מסוג chrome ו- firefox)תצוגה רגילהמותאם לעיוורי צבעיםמותאם לכבדי ראייהא+ 100%א-סגירה

עופרה שואלת: כשמישהו טוען כי כואב לו, פונה לקבלת טיפול רפואי וכדומה - כיצד מודדים כאב? למה אפשר לטעון על מישהו שהוא ארטיסט ולאחר להאמין?
 

ד"ר גור רות משיבה:  שאלה מצויינת!
ישנם מידי פעם מטופלים שפונים אלי ואחרי שהם מציגים את בעייתם ואנחנו מאבחנים מה יש להם הם נאנחים בהקלה גדולה. עדיין לא התרגלתי לראות הקלה בפניו של מישהו ששומע שהוא חולה - ולכן כל פעם אני מתפלאת מחדש. וכל פעם שזה קורה (לשמחתי זה די נדיר) אני שומעת את האמירה - אמרו לנו שאנחנו ארטיסטים (אני שונאת את המילה הזו) - שהכל בראש שלנו. אפילו אם אין לזה פתרון עצם הידיעה שאנחנו נורמליים כבר מקלה מאד.


ובכן, כאב הינו משהו סובייקטיבי. לא ניתן לראות את עקבותיו בבדיקות דם, גם לא במיפוי עצמות או ברנטגן או ב- CT או ב- MRI. לא ניתן לראותו ב- EMG... לא ניתן לראות שום סימנים ואותות לו בשום מקום בגוף. לא ניתן למשש אותו.  ולכן בעצם לפחות בתאוריה כולם "ארטיסטים". ובכל זאת - רוב האנשים כאובים באמת, ורופא מיומן ידע לאבחן ממה סובל החולה - כיצד אם כך?


המפתח להבנת הנושא נעוץ בשתי אמיתות - רפואה היא אומנות לא פחות משהינה מדע, ומאידך, אנשים באופן בסיסי בנויים באותו האופן.


כאשר קבוצת אנשים סובלת מאותם תסמינים בלי שידעו כלל זה על האחר, ולכולם מאפיינים דומים אפשר לקשר בין התסמינים למאפיינים. למשל אנשים עם דיסק פרוץ לרוב יסבלו מלחץ על העצב המוליך לרגל - אם הם יתלוננו על כאב בעל אופי נוירופטי בטריטוריה של העצב המתאים לדיסק הפרוץ אותו רואים בדימות - הרי שיודעים בדיוק מה יש להם ולמה למרות שלא רואים את הכאב. הם גם יגיבו בדרך אופיינית לבדיקות מסויימות שנערוך להם.


אם אדם עם סכרת ממושכת ולא מאוזנת יתלונן על כאב נויופרטי במתווה כפפות וגרביים ובבדיקת EMG יאובחנו שינויי הולכה האופייניים לפולינוירופטיה סנסורי מוטורית אקסונלית - ונמצא ממצאים מתאימים בבדיקה, הרי שיש התאמה מושלמת בין התסמינים למאפיינים ומכאן יש לנו וודאות שלמה כי הכאב עליו הם מתלוננים סובייקטיבית - אמיתי.


הבעיה מתחילה כאשר אדם מתלונן על כאב - ולא נמצאת שום פתולוגיה או שכזו נסתרת ע"י בדיקות מעבדה צילומים או בדיקת הרופא.


לעיתים התלונות האופייניות הן תלונות על בעיה שלא ניתן לבדוק בבדיקות אובייקטיביות . כאן בא לידי ביטוי הניסיון והידע של הרופא השומע את החולה בודק אותו בדיקה פיזיקלית ומנסה למצוא הגיון בתלונותיו לקשר אותן למקרים שידועים לו שומתאימים לממצאי הבדיקה - ואם ימצא כאילה - תהיה לו אבחנה.


לעיתים נדירות מדובר על תלונות אופייניות שהיו אמורות להיות בהתאמה עם משהו שניתן להוכיח בבדיקות אולם הבדיקות תקינות דבר הסותר את האבחנה. ראשית הרופאים יודעים שיש מצבים שבהם הפתולוגיה נעלמת עד שמגיעים לאבחנה ואילו הכאב נשאר. כמעט תמיד יש עדויות של בדיקות קודמות רופאים שבדקו קודם וכיוב' המעלים את הממצאים החסרים כעת. במקרה כזה ניתן לנסות טיפול יעיל אשר אמור לפתור את הבעיה לו זו הבעיה. מנסים את הטיפול ואם יש מזור הרי יש גם אבחנה (גם אם בדיעבד).


עלינו גם לזכור כי יש אנשים המשליכים בעיות נפשיות על חולי גופני. זהו ענף בפסיכיאטריה ויש לו בסיס אבחנתי - ורופא פסיכיאטר יוכל לאבחן תחת בדיקה פסיכיאטרית האם באמת מקור הבעיה הוא התפתחות של הפרעה נפשית או לא. להפרעה נפשית מלבד התלונות על הכאב יש מאפיינים נוספים שניתן לאבחן בבדיקה פסיכיאטרית.


הבעיה נותרת עם אותם מתי מעט המתלוננים על כאב סובייקטיבי, שלא עונה על שום תוואי מוכר, שאין לו שום תימוכים בשום פתולוגיה בשום בדיקה אינם מגיבים לשום טיפול קובנציונלי וגם בדיקת הרופא תקינה. כאן עולה במלוא חריפותה השאלה האם החולה באמת חולה?


וזאת מפני שידועים גם המקרים - לא עלינו, של אנשים שמעדיפים להיות נכים מאשר לעבוד, או המבקשים לקבל כספים שלא מגיעים להם בדין ולנצל תקרית שקרתה להם, או אנשים שסובלים מהפרעה נפשית הגורמת להם להתחלות. אולם כל אילו הם מקרים נדירים.

 

כאן צריך לראות את הבעיה מנקודת מבטו של הרופא.


בתנאים כאלו, הצעת טיפול רפואי כשאין אבחנה ואין שום סימנים המעידים כי יש בעיה מעמידה בעיה אתית - שכן כל טיפול כרוך בסיכון ואם נטפל לחינם בחולה שאינו חולה אנו עלולים לסבך אותו במשהו שלא היתה הצדקה כלשהיא לסבך אותו בו מלכתחילה.


בוודאי שאין שום סיבה לסכן חולה בסיבוכים או תופעות לוואי אם כל מטרתו היתה להשיג תשומת לב, תרופה או פיצויים.

 

כאן פתוחות בפני הרופא כמה אפשרויות - לשלוח את החולה לחוות דעת נוספות של רופאים עליהם סומך הרופא, ולהמתין לתשובותיהם. לנסות טיפול לאחר הבהרת הסיכון המוגבר לחולה ושיתופו בהשלכות של מעשהו במידה והוא אינו חולה באמת, או שאם הרופא בטוח בעצמו כי אין שום פתולוגיה (למשל אדם הטוען על כאבים משיתוק אך קם מכסאו כשסבור שאיש אינו רואה), אזי מעבר לכך שהוא לא ייתן שום טיפול הוא יכתוב את כל ממצאיו בתיק, ויוסיף להם את מסקנותיו, כדי להצדיק את אי מתן הטיפול. במקרה כזה אם החולה עשה מה שעשה כדי להשיג פיצויים הוא מסתבך מאד כי על כתיבה כזו ניתן לשלול ממנו זכויות.


לא שלא ניתן לעבוד על רופא, אבל ככל שהרופא מיומן יותר כך זה נעשה קשה יותר לחולה לזייף מחלה, ונעשה קל יותר לרופא להוכיח את הזיוף.


לכן תשובתי לך היא שרופא כאב מיומן יש לו מספיק כלים כדי לאבחן מי סובל וממה ולתת טיפול הולך לכל מי שפונה אליו.

 

עידית רונן מוסיפה: בהקשר לכיצד מבצעים אומדן כאב:

כפי שכתבה ד"ר רות, כאב הינו תופעה סובייקטיבית. כאשר שואלים אדם על סולם של 0-10 כמה כואב לך?, תשובתו מהווה את עוצמת הכאב שהוא חש, ללא קשר לפירוש של מטפל זה או אחר. הגדרת הכאב המקובלת ע"י ארגון הבריאות העולמי WHO , מגדירה את הכאב: כפי שהמטופל מדווח, לגבי מיקום, אופי, תדירות וזמן.

 

לדוגמא, אם מבקשים משני אנשים להכניס את היד לטמפרטורת מים של 1 מעלה - שזו טמפרטורה כואבת. משתני תחושת הכאב, הסבילות לכאב ודיווח עוצמת הכאב יהיו שונים ולא שווים כפי שידווחו ע"י השניים.

 

מעט הבהרות:
תחושת הכאב משקפת את הזמן מרגע הכנסת היד למים ועד שחשים כאב.
הסבילות לכאב, משקפת את הזמן שבו מסוגלים להשהות את היד במים עד שלא ניתן לסבול ומוציאים אותה עוצמה וחווית הכאב, משקפים את הדיווח של האדם שהתנסה כפי שמדווח על סולם מ-0 כלל לא כואב ועד 10 כאב בלתי נסבל ותאורים נוספים.

 

משתנים אלה, קשורים לתכונות פיסיולוגיות, פסיכולוגיות, חברתיות וניסיון קודם. כאשר שני אנשים שלכאורה סובלים מאותה בעיה, מדווחים על עוצמת כאב שונה, זה לא אומר שהאחד מדווח נכון והאחר לא. אלא, נובע מתכונות בסיסיות שונות.

 

מה מומלץ כאשר לא נמצא קשר בין עוצמת הכאב לבין סיבה ממשית למקור הכאב?
מומלץ לבצע אומדן כאב כוללני, שהוא מעבר לעוצמת הכאב שהמטופל מדווח. באומדן כוללני יש לבדוק את אופי הכאב ( דוקר, לוחץ , מקרין וכו') תדירות במהלך היממה/ שבוע/חודש, ההשפעה שיש לכאב על התפקוד בתחומים השונים: חיי החברה, חיי המשפחה, שינה, תפקוד בעבודה , פעילות פיסית, מצב רוח ועוד.

 

אומדן כאב כוללני עשוי לסייע בזיהוי צורכי המטופל בתחומים השונים, ולהמליץ על טיפול תרופתי, התנהגותי, קוגניטיבי בהתאם לצרכים שזוהו.

 

לדוגמא: אם מטופל מסוגר בבית, אין לו מצב רוח, יתכן כי המלצה על פעילות פיסית מתונה, כמו הליכה יומית, למרות הכאב, עשוייה לסייע ולתרום לשיפור המצב כמו הפחתת עוצמת הכאב, שיפור מצב הרוח וכו'.
 


לשאלה מה אחוז ממטופלים המדווחים לא נכון לגבי עוצמת הכאב?

אם תשבתכם 0% - עניתם נכון.
 

 

גם לכם יש משהו להגיד בקשר לכאב? הכנסו לדיון בפורום