שאבא שלי הרים את השפופרת, אמרתי לו "סתם, להגיד לך שאני כבר נורא מתגעגע, אבא."

"גם אני," אבא אמר לי. "הכל בסדר. דיברתי עם עמרי (בן דודי שמחליף את מיכל), ואני אקדים את בואי ביומיים, ליתר ביטחון. ותיכף ארוץ לבנק להעביר כסף למרפאה."

זו הייתה שיחה קצרה, כי אבא שלי לא אוהב לנהל שיחות טרנס אטלנטיות, שעולות הרבה כסף. אבל היה לי כיף לשמוע את קולו.

האבא שלי הוא האבא הכי טוב בעולם. שתדעו לכם. אני חושב עליו כאן המון. בכל פעם שאני מרתיח מים לקפה בתוך כוס, עם הכף החשמלית שהבאתי מהבית, אני חושב על אבא וגם על אימא, שכל כך חסרה לי עכשיו.

כשהם נסעו לחוץ לארץ, הם תמיד לקחו איתם כף חשמלית, אבקת מרק עוף, קפה שחור, ולימדו אותי - את ארוחת הבוקר אוכלים במלון. משתדלים לאכול הרבה, כדי להיות שבעים ולא להוציא כסף בדרך. בסוף היום, עושים קניות במכולת ואוכלים ארוחת ערב בחדר.

כשהיינו ילדים, צחקנו עליהם שהם מתקמצנים על עצמם. אבל מאז עברו שנים, וכל אימת שאבא עוזר לנו בכסף, כמו הבוקר, כשהוא עומד לעזור לי בתשלום עבור הניתוח הקיסרי, ימי האשפוז וסוף תהליך הפונדקאות, אני ניחם בי על שחשבנו אותם לקמצנים, ומודה לו על שידע כל חייו לחסוך מפיו ממש למעננו, ארבעת בניו, ונכדיו הרבים, שמונה במספר, ועתה עשרה.

כשהיינו בני נוער, אבא נהג לומר לנו, "האחריות שלי היא לספק לכם קורת גג ומזון, חינוך ובריאות. כל מה שמעבר לזה הוא מותרות, ותלוי בכם. אתם רוצים משהו בנוסף? עיבדו בשביל זה. אני תמיד אשלים לכם כל סכום, על מה שתרוויחו במו-ידיכם."

כך חינך אותנו לחיי עבודה. ואכן, כולנו עובדים קשה, מאוד קשה, פשוט מפני שאנחנו רגילים לעבוד.

ולמרות זאת, במשך כל השנים, אבא תמיד ידע ועודנו יודע לעזור לנו בכסף, כשאנחנו צריכים את זה.

גם הפעם, לפני שנסעתי להודו, נתתי את מספר הטלפון שלו בשני הבנקים שבהם אני מתנהל.

"השתדלתי לשמור על המסגרת," אמרתי בשני הבנקים, "ונתתי לאבא שלי גם צ'קים להפקדה. אבל אם משהו בחשבון לא יהיה בסדר, התקשרו אליו, והוא יטפל בזה."

וככה, בגיל חמישים ושתיים, ידעתי להיעזר באבא שלי, בן השבעים ושש, שיחיה עד מאה ועשרים שנה ויותר.

אני מאוד מקווה, שאלוהים ייתן לי מספיק שנות חיים כדי לגדל את ילדיי בתבונה, וכדי לעבור איתם את משוכת גיל ההתבגרות ולהגיע ליום המיוחד, הנפלא, שבו הם יגידו לי, כמו שאני אמרתי לפני כמה שנים, וחוזר ואומר, לאבא שלי "אבא, תודה שאתה אבא שלי."

אין רגע נפלא ומתוק מזה.

ועל כך חשבתי הבוקר, כשמיכאל שכב, שעון על ברכיי, במיטה, וינק בשקיקה שישים סמ"ק אוכל, ועשה שתי הפסקות של שיהוק, ושב וינק מן הבקבוק את מזונו, ובאמצע חרבן פעמיים.

על כך חשבתי גם מוקדם יותר, כשהתעורר ובכה, ואז ירדתי איתו אל הפארק, ישבנו על ספסל, נתתי לו להאזין לצפצופי הציפרים והחזקתי בידו הקטנה, או, יותר נכון, נתתי לו ללפות את ידו הקטנה על אצבעי, כמו שאבא סיפר לי, שעשה לי, בשעות לילה מאוחרות שהייתי בוכה בהן, כילד, כפג בן יומו.

אני אוהב אותך, אבא. הלוואי וילדיי יאהבו אותי כפי שאני אוהב אותך. אמן.