את הדברים הבאים כתבה Abby Ellin, היום עיתונאית וסופרת, בעבר ילדה בעלת עודף משקל:   בשנת 1988, כאשר הייתי סטודנטית בקולג', שוטטתי לי להנאתי בטיול ברחבי אירופה והמזרח התיכון. תיק הגב שלי היה עמוס במכנסיים קצרים וחולצות, בגד ים ושרוול, מכשיר MP3 ומוזיקה שאני אוהבת. אה, כן, ומשקל, קבור עמוק מתחת לערמה של גרביים. אחרי שנות נעורים כבחורה שמנמנה – ואחרי שבמשך שש חופשות קיץ ביליתי במחנה קיץ לשמנים – הייתי מבוהלת מעלייה במשקל.   לרוע המזל, דבר לא השב לי עונג כמו אכילה, מה שעשיתי באופן מופקר.   כדי לשמר שליטה לפחות למראית עין, חילקתי את האכילה שלי לימי אוכל וימי אי-אוכל: כלומר, ימים בהם אכלתי כמות עצומה של אוכל, וימים בהם צמצמתי ושלטתי באכילה בצורה קיצונית. השגרה הזאת שמרה אותי במשקל ממוצע ויציב, פחות או יותר. לא משנה שהשגרה הזאת הייתה טירוף.   אף אחד במרכז לייעוץ לסטודנט בקולג' בו למדתי ידע מה לעשות איתי. הרי לא הייתי אנורקטית. למעשה אפילו הייתי מעט עגלגלה. לא הקאתי כך שגם לא הייתי בולמית. למרבה הצער הם אמרו לי שאין להם מה להציע לי ושלחו אותי לדרכי.   כאמור, השנה הייתה 1988. היום ודאי הייתי מקבלת את האבחנה EDNOS (הפרעת אכילה לא ספציפית). בגרסה הנוכחית של ספר האבחנות הפסיכיאטריות האמריקאי, ה – DSM , אבחנה זאת כוללת בתוכה את כל סוגי הפרעות האכילה שהן לא אנורקסיה או בולימיה.   למרות שהשם שלה פחות מוכר, אבחנה זאת ניתנת לעיתים קרובות יותר מאשר שתי האבחנות האחרות. תתי הקבוצות של EDNOS כוללות: הפרעת אכילה בולמוסית (BED), הקאות יזומות, אכילת לילה, אכילה ויריקה של מזון ואפילו אכילה מאד סלקטיבית ובררנית.   אבל האבחנה הזאת מבלבלת אנשי מקצוע רבים, אשר חשים כי היא לא ברורה ומסורבלת. ועל כן הארגון הפסיכיאטרי האמריקאי עובד על שינוי כללי של שיטת האיבחון של הפרעות אכילה עבור הגרסה הבאה של ספר האבחנות הפסיכיאטריות, אשר יהיה DSM – 5, ויפורסם בשנת 2013.   "יש הסכמה גורפת שקטגורית האבחנה EDNOS היא גדולה מידי, והיא בשימוש יותר ממה שהיה רצוי, מכיוון שהגדרת האבחנה הזאת אינה מעבירה אינפורמציה ספציפית ויעילה" אומר פרופסור מאוניברסיטת קולומביה אשר אחראי על הסדנה לעדכון האבחנה.   לדבריו הפאנל שוקל דרכים שונות להקטין את התדירות בה הקטגוריה נמצאת בשימוש. אולם עד אז, אבחנה זאת נשארת השכיחה ביותר בקרב הפרעות האכילה. במחקר חדש משנת 2009 נמצא שהאבחנה של EDNOS היא לעיתים קרובות תחנת ביניים בין הפרעת אכילה לבין החלמה, או, בין החלמה חזרה למחלה.   אמנם טיול עם משקל בתיק הגב זה לא בקריטריונים לקבלת אבחנה, אבל עיסוק יתר בענייני משקל ואוכל כן. כך גם דיאטות חמורות וקיצוניות, אכילת יתר לעיתים קרובות, אכילת לילה, הקאות יזומות ועיסוק כפייתי בספורט.   "האכילה צריכה להיות מופרעת בכמה דרכים, כך גם ההתנהגות שקשורה לאוכל. כמו כן, ענייני האכילה צריכים להפריע בצורה כלשהי לחיים. למשל, יש נשים שלא ילכו למסיבה כי הן יודעות שיהיה בה אוכל. אפילו אם את מגבילה את עצמך באכילה כך שזה משפיע באופן שלילי בדרך כזו או אחרת על העבודה שלך, את עונה על הקריטריונים לקבלת אבחנה של EDNOS".   עדיין, מרבית אנשי המקצוע טוענים כי האבחנה רחבה מידי.   אחד הקשיים עם האבחנה של EDNOS הוא שיש שונות גדולה בתוך הקטגוריה. בגלל שיש כל מיני אופנים בהם האבחנה הזאת באה לידי ביטוי, אשר לא כל המטפלים מכירים, יש סיכון שאנשים שיש להם אכילה מופרעת, ודווקא היו יכולים להרוויח מהתייחסות קלינית, כלל לא ידעו שיש להם בעיה.      למשל, בחורה צעירה סיפרה לאחרונה בראיון שהיא נהגה להשתמש במשלשלים ולצמצם באכילה במשך שנים, אבל היא אף פעם לא הקיאה, לא היו לה בולמוסי אכילה, והמשקל שלה היה ממוצע. עד גיל 31 היא לא פנתה לחפש טיפול למה שהיא ובעלה קראו "בעיית אכילה", עד שהיא פיתחה התמכרות לכדורי הרזייה.   היום היא בת 37, עובדת כמנהלת מרכז טיפולי לילדים, מספרת שכאשר בסופו של דבר היא קיבלה את האבחנה של EDNOS היא חשה תחושת הקלה: "עכשיו אני חולה מספיק בשביל לקבל טיפול ולעבור תהליך החלמה".   בארה"ב, בה פועלת שיטה שונה של ביטוחי בריאות עבור האזרחים המצב אף חמור וקיצוני יותר. מרבית ביטוחי הבריאות לא מכסים עלויות של טיפולים כאשר האבחנה היא EDNOS. זאת למרות שאנשים הסובלים מEDNOS הינם בסיכון לבעיות רפואיות רבות, בדומה לאנורקסיה ובולימיה, כגון אוסטיאופורוזיס, התקפת לב, חוסר איזון הורמונאלי ואפילו מוות. לאחרונה אפילו התפרסם מחקר שהראה כי שיעורי התמותה בקרב הסובלים מEDNOS אפילו עולים על אלה הסובלים מאנורקסיה ובולימיה.   חשוב שמטופלים ירגישו שיש להם הפרעת אכילה "אמיתית".   מטופלים רבים חשים את התחושה הבאה אם הם יודעים שיש להם את האבחנה של EDNOS: "אני לא מספיק טובה להיות אנורקטית", ואז הם חשים צורך לרדת עוד במשקל כדי להיות בתת משקל קיצוני או כדי שהמחזור החודשי שלהן יעלם, כך תשתנה האבחנה שלהן לסובלות מאנורקסיה. מטופלות באמת מרגישות שהן צריכות להיות "טובות יותר" בהפרעה שלהן בכדי להיות ראויה לקבל טיפול.     ככה הרגישה סטייסי טילור, בחורה בת 26, גננת במקצועה. היא החלה לעשות דיאטות מגיל 7. בגיל 16 היא כבר ירדה כ – 30 ק"ג, ומשם ועד גיל 25 היא הקיאה והשתמשה בכדורי הרזייה, משלשלים ומשתנים. למרות שהיא הקיאה בין 3 ל -11 פעמים ביום, היא לא אובחנה כסובלת מבולימיה בגלל שלא היו לה בולמוסים, והיא לא היתה בתת משקל בשביל לקבל אבחנה של אנורקסיה. היא מתארת כיצד הרופאים אמרו לה שהיא לא נראית כמי שסובלת מהפרעת אכילה, והיא לא חשבה שהיא "חולה מספיק" בשביל לקבל עזרה.   יש רופאים אשר מצדדים בכך שדרישה של משקל מסויים תמחק מכל הפרעות האכילה בגרסה המעודכנת של ספר ה – DSM. לדעתם אנשים בכל קשת המשקלים עשויים לבלמס, להקיא, להתעמל באופן מוגזם או לצמצם באופן קיצוני. יש בלבול אשר מבוסס על הגרסה הנוכחית של ה – DSM. אם אנשים מצמצמים באופן קיצוני והם רזים יחסית לעצמם באופן ספציפי, אך בכל זאת נמצאים במשקל תקין, והגוף שלהם מראה סימנים של רעב ויובש – הם עדיין לא עונים על הקריטריונים של אנורקסיה.   אולי הקושי העיקרי בטיפול באנשים אשר סובלים מאבחנה של EDNOS הוא שאכילה "נורמאלית" הינה מושג כל כך חמקמק. רזון נוטה להיות אידיאל, ולא משנה מה המחיר של השגתו.   מה שהאבחנה של EDNOS באמת מדגימה זה את העובדה שחסרה שיטת איבחון אפירית בפסיכיאטריה. למשל תחשבו על האבחנה של דיכאון. מתי יש לאדם הפרעת מצב רוח ממשית ומתי זה סתם עניין של תנודות במצב הרוח? מתי זה נחשב למצב שמחייב טיפול? וכאשר מדברים על הרגלי אכילה, זה הופך אפילו עוד יותר מסובך, בגלל שלכל אחד יש מערכת יחסים עם אוכל והיא לעיתים קרובות מורכבת ומסובכת. www.nytimes.com/2010/01/19/health/19eat.html