המשורר האמריקאי אוגדן נאש נהג לומר כי “אושר מצוי באפשרות לגרד בכל תחושת עקצוץ”. בשנים האחרונות המדע התקדם מאוד בכל הקשור להבנה של כיצד נוצרת תחושת גירוד בגוף. כעת ייתכן כי צוות חוקרים ישראלי-אמריקאי עשוי לפגוע בצורה ניכרת באושרו של נאש ולשים קץ לגירודים רבים. חלק מהגירויים הגורמים לגירוד - לרבות גירוד שנגרם מעקיצת יתוש או חשיפה לחומרים אלרגניים - נגרמים על ידי מנגנון הגורם להפעלת מערכת החיסון. בתגובה מופרש היסטמין – חומר המגרה את סיבי מערכת העצבים ומייצר תחושת גירוד בעור. כמו כן, קיימים גורמים נוספים ושכיחים היוצרים תחושת גירוד, הפועלים במנגנון שונה ובאים לידי ביטוי במחלות שונות. בין השאר, ניתן למנות גירוד כתוצאה מעור יבש או בעקבות אקזמה המכונה ‘אטופיק דרמטיטיס’ ומוכרת בכינוי אסתמה של העור ותוקפת בעיקר פעוטות וילדים. המחקר הנוכחי מצביע על קיומה של מערכת תאים השייכים למערכת העצבים, המכילים סיבים שיוצרים תחושת גירוד בתגובה לגירויים שונים. בשלב הראשון ביקשו החוקרים לבחון אם סוגי העקצוצים השונים הגורמים לגירוד פועלים במסלולים פיזיולוגיים דומים. החוקרים התבססו על שיטה שפיתחו להשתקת סיבי כאב המצויים בתאי הגוף וגורמים לתחושת כאב. בשיטה זו נעשה שימוש בלידוקאין - חומר הרדמה שתפקידו לחדור לפנים התא ולחסום את תעלות הנתרן האחראיות על מנגנוני הערות. החוקרים הטעינו את הלידוקאין במטען חשמלי כדי למנוע ממנו לחדור לתאי הגוף ולהרדים גם אותם. בניסוי שבוצע בעכברים וחולדות הצליחו החוקרים להראות כי לידוקאין הטעון חשמלית אמנם אינו חודר לתאי הגוף, אולם מסוגל להיכנס לסיבים בגוף שנפתחים בתגובה לגירוי מכאיב, ולהוביל לשיתוק תחושות כאב מאותם הסיבים. בניסוי נחשפו העכברים לפלפל חריף ובתגובה לכך נפתחו סיבי הכאב שלהם. כאשר ניתן להם לידוקאין טעון הסיבים שותקו וכך גם תחושת הכאב שלהם. החוקרים גילו כי לא רק תחושת כאב, אלא גם תחושת גירוד הנגרמת על ידי הפרשת היסטמין, מגיבה למתן לידוקאין טעון. בראש צוות החוקרים, המשותף לאוניברסיטה העברית ולאוניברסיטת הארווארד, עומד הד”ר אלכסנדר בינשטוק, חוקר במחלקה לנוירוביולוגיה בפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית ובמרכז המוח על שם אדמונד ולילי ספרא השייך לאוניברסיטה. לדברי בינשטוק, “החומר חודר לסיבים בשכבת העור שמייצרים תחושת גירוד בתגובה להיסטמין המופרש, ומשתק את פעילות אותם הסיבים”. הסיבים מעבירים מידע לחוט השדרה וממנו למוח, ובתגובה תחושת הגירוד של החיה נפסקה. בשלב הבא, לעכברים הוזרק חומר נוסף המעורר גירוד, שאינו גורם להפרשת היסטמין אלא פועל במנגנון אחר, ובתגובה שבו החיות להתגרד. בינשטוק מסביר כי “הממצא הצביע על כך שהמנגנונים המובילים לתחושת הגירוד בחומרים שאינם מפרישים היסטמין שונים”.  ואולם, גם במקרה זה הלידוקאין הטעון הביא להפסקת הגירוד. “מצאנו כי לידוקאין טעון חשמלית מסוגל לחסום תחושת גירוד שנגרמת באמצעות מנגנונים שונים, על ידי כניסה לסיבים בשכבת העור שנפתחים בתגובה לגירוי”, מסביר בינשטוק. בהובלת המחקר היה שותף  הפרופ’ קליפורד וולף מבית הספר לרפואה של הארוורד, ובמחקר השתתפו גם שגיא גודס ופליקס בלסל מהאוניברסיטה העברית ודוד רוברטסון וג’רד שפרגואו מהארווארד. החוקרים מנסים להרחיב את המחקר לחיות גדולות יותר, בשאיפה להגיע לניסויים בבני אדם על החומר שמצאו. לדברי בינשטוק, “הוכח כי המנגנונים הגורמים לגירוד שנצפים בעכברים דומים לאלו שמעוררים גירוד בבני אדם”. כמו כן פועלים החוקרים לפתח שיטה להחדרת החומר שלא באמצעות זריקה, אלא במשחה העשויה להוביל בהמשך לפיתוח תרופה לטיפול בגירוד הנגרם מסיבות שונות.  http://www.haaretz.co.il/news/health/.premium-1.2038396