אמרתי לך לא להקשיב לרדיו!" קנטרתי את שמעון. אי אפשר היה שלא להבחין שה'עליז הכרוני' הזה, שמכל פגישה איתו הייתי שב עם מטען חדש של בדיחות, נראה מודאג שלא כדרכו.

אבל הבעתו לא השתנתה: "עכשיו החזרתי את אימא שלי מהאורטופד", ענה בעגמומיות: "שתי חוליות נשברו לה, והן לא מתאחות. הרופא אמר שבגילה, תהליך האיחוי עלול להיות ארוך, כי גופה לא מגיב לתרופות האמורות לעזור באיחוי השברים".


 "בת כמה היא?" התעניינתי.

"תשעים ושתים", אמר, "אבל עד האירוע הזה היא תפקדה באופן מלא בדירתה שבבית האבות. עכשיו היא יושבת בכיסא גלגלים, במחלקת 'התשושים'. אישה במלוא חושיה, חכמה ובעלת חשיבה בהירה, הוכנסה לחדר אחד עם אישה חולת 'אלצהיימר' במצב מתקדם. היא פשוט איבדה את הרצון לחיות. היא הפסיקה לאכול, וממש הולכת ודועכת לנגד עיני". 


"מחר אבוא לראות אותה", אמרתי בקלילות מרגיעה. "הרבה אנשים במצבה נתפסים בגלל הכאבים, לתגובות מוגזמות ולאיבוד לא מוצדק של תקווה. לכשישתפר מצבה, היא תנטוש את כיוון החשיבה הזה".

"היא בת תשעים ושתים" שב והזכיר לי.

"אז מה?" המשכתי באותו צליל: "זיקנה זה מצב שלא קשור בהכרח לגיל".


הוא הציץ לעברי כחושש שלא הבנתי את דבריו: " אתה רוצה לשנות לה, בגיל תשעים ושתים, את מערכת חילוף החומרים שלה?" תהה, כאילו הבטחתי  להצעיר אותה בשלושים שנה.


הסברתי לו את עקרון ההילינג, שבו המטופל, הוא זה שמרפא את עצמו, כשהוא נעזר בתוספת האנרגיה ש'מספק' לו המטפל.


"אבל היא איבדה כל רצון לחיות", הסביר לי שוב, כמו לילד קשה הבנה. "איך היא תרפא את עצמה, כאשר כל מה שהיא רוצה כעת הוא 'סוף' קל?".

"שמעון", התעקשתי בעדינות, "רוב האנשים שסובלים מכאב ממושך ורצוף, שלא ניתן לדיכוי באמצעות תרופות רגילות, חוזים שחורות.
לא רק אמך, גם בחורים צעירים. זהו הטבע האנושי. אבל היא תשנה את דעתה כשתיווכח שהכאבים פסקו. גם זה שייך לטבע האנושי. תוכל לעזור לי בכך שתעביר לה את הדברים שאמרתי לך".


מתוך ידעה שכל ברירה אחרת תהיה גרועה יותר, 'נכנע'. ולמחרת הביא אותי אל אימו.

סבתא קטנת קומה ומקסימה קיבלה אותי בהבעה ידידותית, אך מיוסרת. שמעון כבר סיפר לה עלי, וחסך ממני הרבה הסברים. מאוחר יותר התברר לי שהיא 'פתוחה' לנושאים רוחניים יותר מבנה. כשסיפרה לי על הכאבים, 'הצצתי' בהילה שלה. היא הייתה דחוסה סביב הגוף, כמו אצל אנשים הסובלים ממחלה מתישה. גם הישיבה בכסא הגלגלים גרמה לה כאבים. הכאב הרצוף מנע ממנה שינה, וחוסר השינה המתמשך החליש אותה. גם 'מחלקת התשושים', בו שוכנה, גרמה לה לדיכאון.

 
לצורך הטיפול עלינו ממחלקת התשושים המדכאת, לדירתה, שבמצבה הנוכחי, אסר עליה רופא המוסד להיות שם לבדה.
כששכבה במיטתה, ניסיתי להקרין לה אנרגיה, ממרחק של כשלושים סנטימטר ממקום השבר. הדבר גרם לה כאבים.
לפני ש'נסוגותי' ל'טיפול במנות קטנות', נכנסתי להרפיה קלה, סרקתי את ההילה שלה כשאני 'מגלגל' במוחי ברציפות שאלה-מחשבה אחת: 'לאן למקד את הקרנת האנרגיה?'
כעבור רגע 'ראיתי' (או שכך נדמה היה לי) מין הבהוב מעל הגפות (החלק העליון של כף הרגל - בין אצבעות הרגלים, לקרסוליים).
הקרנתי לשם את האנרגיה, ועקבתי אחרי התפתחות ההילה שלה, שהלכה וגדלה באיטיות, והוכיחה בכך שגופה מגיב לטיפול. לאחר כדקה התרופף גופה, ושקע על המיטה. הצצתי לעבר שמעון. גם הוא חייך בהקלה. שאלתי אותה אודות הכאבים. "נחלשים", אמרה בקול מנומנם. "אין", תיקנה, ונרדמה.

 
"זה טבעי", לחשתי לשמעון שנבוך ממה שנראה לו כהבעת חוסר עניין, ואי שיתוף פעולה מצד אמו, תוך שאני ממשיך להקרין את האנרגיה. "כשהכאב פוסק, הגוף נכנע לתשישות שנגרמה מחוסר השינה. הנח לה 'למלא את המצברים' ככל שתוכל. גם שינה היא ריפוי".

 
בלילה, כששב ממנה, טילפן וסיפר לי בהתרגשות שבארוחת הערב הייתה רעבה. "אתה לא מתאר לעצמך מה זה! במשך החודשיים האחרונים היא אכלה רק אם הפצירו בה או שלחצו עליה, והערב הייתה ממש רעבה".
עד כדי כך היה נרגש, שהחלטתי כי תוספת התרגשות קטנה לא תשנה הרבה, ואמרתי: "שמעון, זו רק ההתחלה. בעוד חודשיים תראה את אמך יורדת מכיסא הגלגלים, והולכת בעזרת הליכון או מקל. בינתיים שמור על החדר שלה, שלא יתנו אותו לדייר אחר".

מעברו השני של הקו השתררה שתיקה. 'הוא התעלף', נבהלתי, ונזקקתי לכל כישורי כדי 'לקלוט' שהאיש אכן ער. "מחר אני רוצה להמשיך בטיפול" התעלמתי משתיקתו. "תהיה שם בערב?" דחקתי בו לענות. סוף סוף השמיע את קולו לאישור.

 
ביקרתי אותה חמש פעמים נוספות. אחת ליומיים.

מערכות הגוף המבוגר, לא היה מסוגלות להפוך את הגלולות הרבות שקיבלה, לחומר בונה-עצמות, והחומר המועט שנוצר, התחלק בין כל עצמות השלד.
לפתע, בעקבות הזרמת תוספת האנרגיה הזאת, עבר הגוף 'טלטלה חיובית'. לפתע 'גילה' כל גורם בגופה שנוספה לו אנרגיה וחיוניות. האנרגיה הזאת התפצלה למספר תפקידים: ראשית, באופן זמני היא צמצמה בדרך כלשהי, עד לביטול מוחלט, את העברת תחושת הכאב מהאזור הפגוע, למוח. במקביל היא חולקה בין כל מערכות הגוף, ועוררה אותן לפעילות מחודשת.

בין המערכות 'המתעוררות' נמנה גם אותו מנגנון מטבולי שמסייע לסידן להיקלט בעצמות. זה זמן רב ש'על פתחו' של אותו מנגנון 'מידפקים' חומרים רוויי סידן. מזה זמן רב מקבל החלק העצמאי של המוח דיווחים על ביקוש גובר לתוצרי סידן זמין באזור הגב התחתון, ומעביר הוראות מתאימות למנגנון. אבל מנגנון זה פועל כבר כמה שנים כמכשיר חשמלי תשוש-סוללות, ומעט הסידן שהוא מספק, אינו עונה על צורכי הגוף הגדלים והולכים. גם הדרישה 'הפתאומית' שבאה מאזור הגב התחתון, לא הצליחה להמריץ את המנגנון להגביר את תפוקתו במידה משמעותית, והמעט שיצר, לא היה בו די לאחות את השברים.


נראה שהאנרגיה החיצונית שהקרנתי, מילאה זמנית את 'הסוללות המרוקנות' של 'המנגנון העצל', וזה הצליח בדרך עלומה להתעורר, לנצל את החומר שסיפקו לו הגלולות, ולהזרים סידן זמין לאזור השבר.

 
כדי לייעל את התהליך, שאלתי אותה לעיתים קרובות שאלות 'בנאליות' לגבי הרגשתה בזמן ספיגת האנרגיה, והיא תיארה באוזני כיצד הכאב הולך ונעלם במהירות.
שאלות אלה היו מכוונות למקד את תשומת ליבה לאזור השברים, וליצור תהליך של ריפוי-עצמי: כשהחלק-החושב של מוחה 'מצביע' עבור החלק-העצמאי, על ה'מקום', הבדיקה והמחשבה על אותו שינוי - לצורך דיווח על 'שיפור', גורמים לחלק-העצמאי לפעול בהתאם למחשבות ההופכות למילים.

כלומר: שכשהגוף ספג אנרגיה חיצונית נוספת, מועיד אותה הפעם, החלק העצמאי, עבור המנגנון לעיבוד הסידן, ובאמצעותו לאיחוי השברים (מבחינתו – לאזור 'המדובר' – לאזור הכאב).

 לאחר זמן קצר, כאמור, חדלתי משאלותיי, כי מרגע שפחתו הכאבים השתלטה עליה העייפות שהצטברה במשך תקופת הסבל, והיא נרדמה.

 
לאחר חמישה ביקורים רצופים נוכחתי לגלות שהיא הולכת ונעשית ערנית יותר, והחלטתי לדלל מעט את הטיפולים, כדי להמריץ את תהליך ה'התעוררות' המחודשת של המערכת המנוונת, ולגרות אותה לתפקד גם כשהעידוד החיצוני הולך ופוחת.

 
לאחר שלושה שבועות קיבלתי משמעון המאושר חיזוק מדעי לתחושותינו: צילום הרנטגן החדש הראה בבירור תוספת בהירה על שולי השברים, הלוא הוא חומר האיחוי.
בשלבים אלה, תנועת הגוף חיונית לכל מערכות הגוף השותפות לתהליך הריפוי, והרופא אישר לאמו של שמעון הליכה בעזרת הליכון.

אבל במסדרון המוליך לדירתה, במקום שהצוות הרפואי לא ראה אותה, היא הושיטה לי את ההליכון, והלכה לצדי, בלעדיו.


היום היא משתמשת בהליכון רק ב'מקומות ציבוריים' (בחדר האוכל, ובלובי), ורק במטרה אחת: להימנע מויכוח עם רופא המוסד.

יש לי תחושה שאנשים מסוגה עשויים לחיות לנצח. להנאת כל הסובבים אותם.