שיק,

זה פוסט מאד נבון, כנה וחשוב! עם הכאב שיש בו...

כל פעם מחדש אני מתרגשת לקרוא איזה בחורה נבונה, רגישה ואמיתית את.

אני חושבת שאת נוגעת במקום מאד חשוב, ואני כן חושבת שהוא שווה המשך דיבור בטיפול:

מחד הרצון הילדי להיות מוחזקת באופן מוחלט ושמישהו אחר ירצה וידע בשבילך מבלי שאת תרגישי את הנפרדות. מאידך ההבנה שאת כבר לא ילדה, שאולי זה כואב ועצוב, אבל את באמת כבר זאת שבוחרת איך יראו החיים שלך. אבל זה לא אומר שאת צריכה להיות לבד!

זה תהליך. ואת בפיתחו, ואני מאמינה שדיבור כנה על כך בטיפול יביא פירות טובים ממש.

שלך בהערכה,

מיכל

מיכל,

המסת אותי עם התגובה שלך. הופתעתי והיה לי נעים לקרוא שזה מה שאת חושבת עליי (אם כי התגובה הראשונית שלי הייתה ש"אין קשר ביני לבין נבונה או אמיתית". רגישה אני עוד מוכנה לקבל...).

עדיין לא התאוששתי לגמרי מאז יום חמישי.זו הייתה סוג של בעיטה בבטן. את כל סוף השבוע "ביליתי" ברמת חרדה (זה התבטא פיזית לגמרי) גבוהה למדי. שלא לדבר על זה שטחנתי. והקאתי.

בהתחלה אמרתי לעצמי שאין סיכוי בעולם שאני מביאה את זה לתוך הטיפול, אם כי אחרי מחשבה זה נראה נכון. רק שצריך אומץ. לבוא ולהגיד לה שרציתי שהיא תציל אותי - טוב, זה נשמע פתטי ומטומטם. אני גם לא רוצה שתחשוב שכעסתי עליה. ובעיקר אני לא בטוחה כמה יש מקום לדברים האלה בתוך הטיפול הספציפי הזה. הוא בעיקרו התנהגותי ולא דינמי. זה לא חד משמעי ויש איזשהו שילוב, אבל אני באמת לא יודעת אם בסוג טיפול שכזה יש מקום ל"חפירות" כאלה. שהן לא תכל'ס, כמה מקום יש לקשר בינה לביני, כמה מקום...

מצד שני, זה ללא ספק עניין גדול. עובדה, זה פירק אותי. זה הביא איתו חתיכת התקף חרדה.  ולא להגיד כלום מזה, זה להסתיר דברים משמעותיים שעברתי בימים האחרונים. והרי אמרתי לעצמי שהפעם, בטיפול הזה, אני לא מתחמקת. אני אומרת, אני מדברת, אני שם, אני לא בורחת. אבל זה קשה. אני באמת לא יודעת אם יש לי האומץ להעלות דבר כזה. לחשוף את הנזקקות הפתטית הזאת. זה נורא. אני מבולבלת.

אני חושבת שבזמן האחרון אני נורא אקטינג אאוט: ההרעבה החריפה שהייתה בשבוע שעבר והעובדה שהתחלתי לשחק עם הכדורים ולא לקחתי כמה ימים טובים - הם כאילו נסיונות, להחמיר את המצב שלי. לא בצורה לחלוטין מכוונת, אבל אני כן ערה לזה. ולמה לעזאזל אני עושה את זה? זה פחות ברור לי. כדי שתראה אותי? כדי שתדאג לי? כדי שתציל אותי? יכול להיות. רק שחבל שאת האקטינג אאוט הזה, אני עושה בעיקר מול עצמי, ולא לגמרי משתפת. סתומה.

בכל פעם מחדש אני נדהמת מהעוצמות שאני חווה, מהקלות בה אני מוצפת, בליקוי החמור שיש לי בויסות רגשי. 

יש לי טעם מר בפה - זה פה לתמיד. זה לא ילך. איך אפשר לחיות ככה? איך אפשר לגדול ככה? איך אפשר? אני באמת שואלת.  וזה עצוב לי ומפחיד לי וכואב לי ומייאש לי.

אני משערת שאת עושה אקטינג אאוט במקום לדבר. זה המהות של אקטינג אאוט. אני משערת שבתוכך את מקווה וכמהה שהמטפלת תראה ותבין את ההתנהגות ואת מה שאת לא יכולה לומר לה במילים. רק דיבור כנה ופתוח בניכן על הכל יאפשר לך להשתחרר מהאקטינג. גם אם זה טיפול התנהגותי, אתן צוות שעובד יחד למטרה משותפת, והכל צריך לבוא לשולחן העבודה. אני בעיקר מזהה שאת מוצפת במהרה מול תחושות של בדידות, ושהידיעה שיש איתך מישהו קרוב ויציב תעזור לך להתייצב בעצמך. ככה אני משערת. ובטיפול הנוכחי את עוד לא מרגישה מספיק בטוחה כנראה, ואותך זה מערער... דברי איתה על הכל וספרי לי איך היא הגיבה. וכן, כולנו רוצים אהבה ודאגה, כולנו רוצים תשומת לב ושיהיה שם מישהו שיציל אותנו כשנצטרך! אלה רגשות אוניברסליים נורמליים ואנושיים.