כמה עלית, כמה ירדת, כמה הרווחת, כמה הפסדת, כמה הבשלת, כמה הבסרת, לא יודע אם אפשר להבסיר, אבל במילים אפשר הכל. יותר מידי כמה. כשבעייה היא בכלל  למה. בוקר טוב. november rain של GNR קטע קצת ארוך  או קצר - תלוי ביחס למה -  הכל תלוי, נכון? לא, לא הכל תלוי. יש ויש. רציתי בכלל לאכול חיפושית בתגובה על "שיהיה"  של כאלה  שדוגלים באפלייה, באי שיוויון, בהנחתת האחר אל מתחת לקו האפס. רק שהם עושים את זה לעצמם. חושבים ש אף אחד לא רואה, לא שווים, אבודים עם כל מיני מספרים ועוד. אתם נראים, נצפים, ניקשבים, נקלטים, זרעי מילותיכם ננטעים בקרקעות פוריות, מונבטים, מטופלים ביד ראויה ומניבים פירות. ועכשיו בלי קשר אנסה לשים מילים של שיר אחר, מיוחד, כואב עד מוות ששמעתי אתמול לראשונה. שיר ישן  על יונתן. טוב, שינוי קטן - גדול. מצאתי את השיר ביוטיוב. איך נתקעתי בשיר הזה ולמה דווקא היום. התחנה שאני מקשיב לה - חוץ מלכם כאן -  היא 88FM  אתמול בערב שודרו שירים שצונזרו בעבר. ואז פתאום זה עלה. זמורות יבשות יזהר כהן  מילים: דן אלמגורלחן: יזהר כהןכולם מדברים על "השנים הטובות"  אך כל בן תימן במושבה רחובות  עוד זוכר מעשה באיכר יונתן,  שתפש שתי נשים מבנות תימן,  המלקטות בכרם בין השמשות  לא ענבים, רק זמורות יבשות,  זמורות יבשות,  זמורות יבשות להסיק תנורן.  הוא תפש את שתיהן, האיכר יונתן  והצליף ארוכות על השתיים בשוט,  וקשות המכות כזמורות יבשות,  כזמורות יבשות.  אז קשר את השתיים בחבל העב  אל חמורו, לקצה הזנב,  וככה, רוכב בגאווה  נכנס ברכיבה אל המושבה  וברחוב בראשי לעיני כולם  איכר על חמור, ושוטו מורם,  ושתי הנשים נגררות מאחור,  קשורות בחבל לזנב החמור,  שתי נשים חלשות, חששות, מתביישות  שניסו ללקט קצת זמורות יבשות,  קצת זמורות יבשות.  קשורות לחבל, כמובלות לתלייה,  וכל המושבה מביטה בדומייה,  ויודעת כל המושבה:  האיכר יונתן ממשפחה טובה.  וקורא יונתן: זה דינו של גנב,  להיקשר בחבל לקצה הזנב.  מה הן גנבו? נלחשות הלחישות  הן בכרם ליקטו זמורות יבשות  קצת זמורות יבשות  זמורות יבשות?!  זמורות יבשות!  במרומי הגבעה מדנדן פעמון,  וברחוב הראשי מצטופף ההמון.  ורוכב האיכר ומנפנף לידיד,  והרחוב הוא ארוך והומה מתמיד.  צועדות הנשים, משפילות מבטן,  אך יודעות שצופה בהן בנן הקטן.  וברחוב הראשי, שם ברחוב הרחב  הוא רואה את אמו הקשורה לזנב,  הוא רואה את אמו הקשורה בצוואר  נגררת, מושפלת ברחוב עד עפר.  הוא רואה איך כולם בשתיקה מביטים,  הוא רואה חיוכים ושומע צווחה  "אמא, בואי, תראי! תהלוכה!"  ויודעים כל בני המושבה:  האיכר יונתן ממשפחה טובה.  ויש האומרים: טוב עשה, ככה טוב.  שידעו, שיראו שאסור לגנוב.  והבן מתבונן. הוא ב"חדר" למד  על הבן התמים שכמעט נעקד,  והנה כאן ברחוב, לעיני העדה  מובלת האם לעקידה,  ובמקום מאכלת פולח השוט.  ועצים לעולה - צרור זמורות יבשות,  זמורות יבשות...  כן, מאז כבר חלפו שנים למכביר.  והבן הוא כבר סב, שערו האפיר.  והרבה זכרונות כבר חלפו ודהו.  אך לעד לא ישכח  את הערב ההוא...