להודות בפעם הראשונה (בשנית)
25/07/14 11:40
882 צפיות
אוי... כמה אשליות המחלה הזאת מוכרת לנו.
אני מרגישה כאילו יש בועה, עם אחת כמוני בדיוק, עם עצמי רק בלי הפרעות אכילה, שהחיים שלה מושלמים.
ואני מסתכלת רק מהצד, על הבועה המושלמת הזאת, מדמיינת שזאת אני...
אחת רזה בטבעי, בלי לעבוד על זה בכלל, שלא עושה סיפור מאוכל, שלא משנה לה בכלל, שהיא לא חושבת על זה כל רגע בחיים.
אחת שיש לה מלא זמן לעשות את כל הדברים שהיא רוצה, אחת שיוצאת החוצה לפגוש ולהכיר מלא אנשים במקום לכתוב פוסט בבלוג להפרעות אכילה.
ממשיכה לאכול את הלב (ואת כל המטבח), כל פעם מחדש, במחשבה המוכרת של "איך החיים שלי יכלו להיראות בלי זה...", חוזרת למציאות לשבריר שניה ונדהמת מהפער הדוחה בין החלום למי שאני באמת. יושבת בין שאריות של אוכל, בלאגן, כאוס.
יכולתי לעשות משהו כל כך הרבה יותר מועיל עכשיו אם לא היה לי את זה,
ואולי דווקא עשיתי :)
- אחת שחשבה שנפטרה מהפרעות אכילה, ואחרי הרבה מאוד זמן, מודה עכשיו, בפעם הראשונה, ש... כנראה שלא. בלי כנראה -
אני מרגישה כאילו יש בועה, עם אחת כמוני בדיוק, עם עצמי רק בלי הפרעות אכילה, שהחיים שלה מושלמים.
ואני מסתכלת רק מהצד, על הבועה המושלמת הזאת, מדמיינת שזאת אני...
אחת רזה בטבעי, בלי לעבוד על זה בכלל, שלא עושה סיפור מאוכל, שלא משנה לה בכלל, שהיא לא חושבת על זה כל רגע בחיים.
אחת שיש לה מלא זמן לעשות את כל הדברים שהיא רוצה, אחת שיוצאת החוצה לפגוש ולהכיר מלא אנשים במקום לכתוב פוסט בבלוג להפרעות אכילה.
ממשיכה לאכול את הלב (ואת כל המטבח), כל פעם מחדש, במחשבה המוכרת של "איך החיים שלי יכלו להיראות בלי זה...", חוזרת למציאות לשבריר שניה ונדהמת מהפער הדוחה בין החלום למי שאני באמת. יושבת בין שאריות של אוכל, בלאגן, כאוס.
יכולתי לעשות משהו כל כך הרבה יותר מועיל עכשיו אם לא היה לי את זה,
ואולי דווקא עשיתי :)
- אחת שחשבה שנפטרה מהפרעות אכילה, ואחרי הרבה מאוד זמן, מודה עכשיו, בפעם הראשונה, ש... כנראה שלא. בלי כנראה -
תגובות
עוד פוסטים בבלוג: ששש...
ה ח ל מ ה
היי כולם, זה הפוסט הראשון שאני מעיזה לכתוב מזה כמה שנים.אני בת 30 ואת הבולמיה הכרתי מגיל 12. אפשר להגיד שהיא החברה הכי ו...
קראו עוד
מעגל מוכר מזווית חדשה
זה שם אותך לא בחיים ולא במוות, במין וואקום כזה, כאילו את עומדת מהצד ומתבוננת על כל העולם מתנהל ומתגלגל. ואת רק מחכה. למי...
קראו עוד
מיכל אפק
אף פעם לא מאוחר להתחיל להיפטר מהפרעת האכילה!
כנראה שהחיבור לחיים, לעשייה, היציאה החוצה,ֿ - כל אלה מפחידים אותך הרבה יותר ממה שנדמה לך. במיוחד כי זה אף פעם לא קל ומושלם החיים. אז כמה שקשה ונורא בתוך המחלה, הנפש שלך טועה לחשוב שזה עדיף על פני לקחת סיכון של להתאכזב, להידחות, להשאר בלי מענה.
כל אלה סוגיות מוכרות ושכיחות. ואני ממליצה לך בחום לעבוד על זה בטיפול שלך.
בהצלחה
מיכל
Abigail
כמה קלישאתי מצידי, אך זו אמת לאמיתה (ומי אמר בכלל שאסור לדבר בקלישאות?!)
כל יום הוא הזדמנות חדשה.
ימים שאני קמה רק בשביל ״לשרוד את היום הזה״, אבל יש ימים שהם הזדמנות גם בשבילי! הסתכלתי אתמול על תמונות מהתיכון.. גוש כזה קטן, רזה, עם עצמות בולטות מעל בית החזה ורגליים קטנות.. יפהפה ומתוק. ועכשיו.. כל כמה זמן מגלה ג׳ינס שלא עולה עלי.
אבל כל יום הוא הזדמנות חדשה. לא הזדמנות לחזור לשם, אלא הזדמנות לקבל את זה שהשתנתי, גדלתי ועכשיו זה גם יפהפה ומתוק רק בוגר יותר. (ולקח לי שנים להבין ששם אני כבר לא אהיה, כי אין צורך)