היום מתו הדגים שלי.קברתי אותם בחצר ושמתי הדס.אם מוציאים את המצבה רואים את כל הנמלים והתולעים מהלכים עליהם.
בפה פעור,עיניים מזוגגות והצפה מעל פני המים,הם מתו.
היו שלום.ביי.
אני יודעת שאנשים עושים צחוק מכאלה דברים,אבל אני כל כך אוהבת חיות שכשהאוגר שלי מת בכיתי.את הדגים קברתי.ווכהתוכים ברחו לי חיפשתי אותם במשך שנה בכל מקום אפשרי ושלא.זה באמת נשמע מצחיק.לא נראה לי שאי מי יגיב ברצינות על זה.אבל זה דיי עצוב לקום בבקר ולראות אקווריום ריק,בלי שסדר היום שלך יכלול האכלת דגים ןניקוי השטח.היה לי גם גור חתולים מתוק ששיכנתיו בחצר.מצאתי אותו חולה ועזוב עם פרווה קירחת,רעב וצמא לאהבה תרתי משמע.אנשים התאספו סביבו.כהתחלה קניתי לו אשל בשקל חמישים.הוא ילל ואני לקחתי אותו כל הדרך על היידים ברחוב.ציפורניו התחככו בחולצתי.הוא היה בערך בן חודש.הוא שרד שבוע,התחזק,כרכר סביב כל מי שבא לבקרו.הוא אהב להתחבא בין הקרשים.הייתי מסתכלת מהחלון וקוראת לו רו.הוא היה שומע וקופץ מייד.אהבתי אותו מאוד.מעולם לא ידעתי כמה אפשר להתגעגע.אחרי שבוע,ביום שקבעתי תור לווטרינר וחיפשתי בגוגל טיפים לאיך להכניסו לכלוב,הוא ברח.הוא נעלם,והייתי בטוחה שיחזור.לכן השארתי לו אוכל במשך שלוש שבועות.רק לפני יומיים ניקיתי את השטח.בשביל ילדה כמוני שלא יכולה לצאת לרחוב זה המון.עשיתי בשבילו הכל ולא היה אכפת לי.
אני יודעת שבשביל חיות אני יכולה לעשות מה שתרופות ושיחות לא היו עושות.רציתי נורא כלב.גם אחים שלי רוצים ולאבא שלי היו שישה כלבים וסוסה כשהיה קטן וגר בבית שאן.למשפחה של אמא שלי-שאמא שלי בעצמה לא סובלת חיות,היה חתול וכלב.אבל היום,מועד התשובה שקבעתי לאבא שלי אם יהיה לי כלב ,הוא ענה לא.אפילו שהתפללתי כל יום.בתוך תוכי ידעתי את זה,אבל בכיתי כשהבנתי שלא עכשיו,דווקא כשאני זקוקה לחיה יותר מתחתונים.אולי הפסיכולוגית תתקשר אליו ותסביר לו את חשיבות העניין.זה בגלל שזה לא מקובל בשכונה שלנו,אז אולי א קבור את עצמי ודי.