אחרי שעות ארוכות של חוסר ידיעה והערכת המצב מצאתי את עצמי בטיפול נמרץ מחוברת לצינורות

ערה לגמרי, קצת מטושטשת. רק הראש מתפקד הדלקת בחוט השידרה נעצרה בגזע המוח, c4.

מה שאומר הגוף מנוטרל אין תחושות ואין תנועות כל האיברים עומדים דום משותקים.

רק הריאות הלב והראש מתפקדים שזה המון כשלעצמו. הסרעפת משותקת כך שאני מחוברת גם לזונדה. זו הרגשה איומה ונוראית כמו בבית סוהר הנשמה כלואה זקוקה לעזרה נסמכת על חסדיהן של האחיות שתואילנה להזיז את הכריות. מלחמה יומיומית בין תקווה לייאוש.

מסתבר שיש איזושהיא תקווה יש טיפול שיכול לעזור ולהקל ולו במעט את הסבל.

זה לוקח זמן אולי שנה אולי יותר.בינתיים  אלו חיים אלה, להיות תלוי באחרים.

שבועיים בטיפול נמרץ שנראו כמו נצח כמו סיוט מתמשך.שאלוקים ישמור אותנו מדברים כאלה.

רוב האחיות והרופאים היו נחמדים ואנושיים אבל מה עושים כשיש כאלה שהם לא, כשאני בוכה וזועקת בלי קול והן אפילו לא ניגשות ונותנות לי לכאוב או שמחליטים לקלח בשתיים בלילה.

להיות ער שם זה נורא זה לשמוע את הצפצופים לישון באור חזק זה עינוי.

והחלומות אוי החלומות...

אבל יש תקווה אחרי כמה ימים אני מגלה כי אצבעותיי יכולות לנוע יש תחושה...