שוכבת במיטה, לקחתי קונצרטה היום. טעות הייתה שהכדור הזה ייפול לידי.

 

הפעם האחרונה שלקחתי קונצרטה הייתה לפני שנים.

עשיתי בייביסיטר לשני ילדים בכיתה א'. בדיוק הייתי בחופשה מהאשפוז.

טעות בפני עצמה לתת לי לשמור על ילדים כשכל מה שמעניין אותי זה המחלה שלי. אבל ניחא.

הילדים אחרי מקלחות וסיפור על עליסה בארץ הפלאות, שוכבים במיטה, ישנים.

כל הבית הענק הזה מונח לרשותי. ואני רק צריכה לבחור. האם אקח את העוות שיגדילו אותי, האם אקח את הכדורים שיקטינו אותי. האם אבחר להתרחב או להצר. והסיפור של עליסה מונח בראשי. איזה חבל שאין פעולות קסומות כאלה. איזו פטרייה שתצמצם אותי ותעלים אותי מכאן.

 

ואני בדרכי למקרר, הדלת הכסופה המתכתית קורצת לי, צועקת בשמי! "את בחופש עכשיו! נצלי אותי לפני שיגיע יום שבת ותחזרי לשם!". והרגליים נושאות אותי לקצה המטבח, והידיים ניגשות לידית הארוכה וכמעט ומושכות אותה אליי. אבל העיניים נחות על הדלפק שליד.

 

שם מונחות להן שתי קופסאות, לבנות, יפות, נוצצות. ואני מתבוננת בהן ויכולה להישבע שהן מתבוננות בי חזרה. אלו לא היו חפיסות שצריך להוציא כדור כדור [כאלה אני שונאת, הן כאילו שולטות בי וכמה כדורים אבחר לבלוע], אלו היו קופסאות, כאלה שפותחים את המכסה המסובך שמוגן בהגנת ילדים.

ומתחת לפיסת הקרטון שמונחת שם לשמירת הטריות, מתחבאים להם עשרות כדורים לבנים ויפים.  

 

מה כבר יקרה אם אקח כמה? המקסימום, אגיע שוב לרמב"ם לטיפול נמרץ. ניחא.

 

והידיים מסובבות את המכסה, ואני שופכת ושופכת, מתחילה משניים, ארבע, 6, 8, 10 והכיף שבפגיעה העצמית מסחרר אותי. ואני לא עוצרת. כשתגיע ההשפעה נתמודד. אני בטוחה. עצרתי ב-35. סתם כי היה בי מעט מצפון כלפי הילדודס הקטנטנים.

 

וההשפעה לא באה. וכלום לא משתנה. והכל נשאר אותו דבר. עד שהכל משתנה.

 

ואני מגיעה הבייתה חזרה, רבה עם אמא, צרחות ועלבונות משני הצדדים. החלטנו! אני חוזרת למחלקה היום. טוב נו... היא החליטה.. ואני קטינה עם צו בית משפט באותה תקופה.. אין לי באמת מילה בעניין..

ואני מגיעה למחלקה. והאקסטרים מתחיל. והגוף לא נח לרגע. והלב משתולל רק בועט וצורח. התחלתי לקפוץ על כל המיטות. לרוץ! תנו לי רק לרוץ! וכך עוברות להן 24 שעות בלי שינה. ואני מתפלאה שאני עדיין בחיים. אבל נהנית מכל רגע. כי אני מרגישה חיה! אנרגטית! פסיכית! ואיזה יופי שאני נמצאת במקום בו יש לי את כל הלגיטימציה בעולם להיות פסיכית!

 

אבל זה רק זכרון רחוק. והיום אני כבר לא קטינה. לקחתי קונצרטה. כמובן באופן מפתיע, על בטן ריקה. לא אכלתי כל היום. 10 שעות הסתגרתי בחדרי ולמדתי למבחן הקרוב. 10 שעות של ריכוז עצום!

ומגיע הלילה, צריך לישון. והגוף לא עייף. והשעות עוברות. מתחרטת שלקחתי גם את הכדורים השניים [תופעת לוואי: דופק מואץ, הזעות ועוד..... לקחתי רק 16 היום] כי השילוב שלהם עם הקונצרטה גורם ללב שלי להיות בלופים של רכבת הרים בלי יכולת לרדת.

 

אז אני ממשיכה לשכב במיטה, עיניים פתוחות, מבט ריקני ומטורף מעט, מרגישה איך הדופק מאיץ לו בלי שום סיבה [או עם המון סיבות... אבל מה זה משנה?]

 

פותחת סטופר.

 

44 פעימות ב-15 שניות

 

176 פעימות בדקה

 

עוצמת עיניים. מדמיינת כמה מאמץ צריך בשביל לפעום ככה. כמה כח, כמה עוצמה לשריר כל כך קטן. מתפעלת ממנו, מהלב שלי. וכועסת עליו. כמה עוד אוכל לבקש ומה עוד אצטרך לעשות כדי שיבין אותי וישחרר ממני? איך לא קשה לו כבר? 

 

איך הוא עדיין עובד?

 

למה הוא ממשיך לפעום? 

 

אוף.