יושבת בחוץ.

כולם מעשנים סיגריה. צוחקים.

נהנים מהשמש הנצחית ששולחת קרניה על פנינו, שנייה לפני הכניסה לשיעור.

וכיף לי.

 

כולם אוכלים ואני מסתכלת ואוכלת את האוויר שיוצא מהם. 

טוב לי. 

אני מחייכת באמת.

הם גורמים לי להרגיש רצויה.

אבל למה תמיד השיחה מתגלגלת למשקל שלי?

למה תמיד יבואו הערות?

כבר הספקתי לשכוח שאני לא כמוכם.

כבר הספקתי לשכוח את כל המסכות ששמתי על עצמי.

 

"איפה את קונה את הבגדים שלך? בשילב?" 

וואו מצחיק אתה. גם מקורי שזה משהו. 

למה להזכיר? למה לדבר?

למה להתעסק בדבר כל כך לא חשוב?

אבל לי זה חשוב.

והסביבה רק מראה לי עד כמה זה חשוב לכולם.

עד כמה אין לאף אחד את הפריבילגיה להישאר שאנן לנוכח משקלו ומידת מכנסיו.

אף אחד לא חסין.

 

"שמנת וזה יפה לך". 

 

תודה נסיך.

בלי ההבחנה שלך לא הייתי מתארת לעצמי.

איזה מזל שאתה פה בשביל לחדד עבורי דברים שנסתרים מעיני.

אז או שאני מקבלת הרבה יותר הערות או שהמצב המנטלי שלי פשוט מציף אותן על פני השטח. מה שבטוח, כל מילה היא בעלת משקל.

ולא משקל של נוצה.

יותר כמו לבנת בטון מזוין שנוחתת על גופי.

 

אבל מילון המושגים שלי השתנה.

כבר אין בו את המילים אורח חיים או מחלה.

המילים שלד או רזון לא קיימות יותר.

המילים היחידות שמופיעות בו הן "אחורה" ו"קדימה".

גאה בהגדרות שנתתי לכל אחת מהמילים. 

 

לא מובן מאליו שאסתכל על הצומות שלי כהליכה "אחורה".

לא מובן מאליו בכלל.

אז אני לא מצליחה לחזור לדרך הנכונה.

לא מצליחה ללכת קדימה.

יודעת שאני נמצאת עכשיו בצד ההפוך של המדרגות הנעות.

מנסה לרוץ נגד הזרם. זה מעייף. מתיש. גורם להזעה מיותרת וההתקדמות לא באה.

להיפך.

אני רק נופלת ומתגלגלת במורד המדרון, מקווה שיהיה מי שיפתח ידיו למטה שנייה לפני התהום.

 

מה הסיכוי שיהיה מישהו כזה?

מה הסיכוי ששוב יהיה מי שיתפוס אותי?

ואם לא יהיה?

מה יקרה אם לא יהיה מישהו שנשאר לו כח לפתוח ידיים לעברי?

מה יהיה אם הוא בדיוק יסתכל לצד השני?

מה יקרה איתי? 

מה אני רוצה בכלל שיקרה איתי?