לישון נהיה יותר קשה. בסה"כ עוצמים עיניים ונרדמים, לא? 
אבל אז השמיכה מחליטה להכאיב לך ואם לא השמיכה אז המכנס.
להתלבש נהיה יותר קשה. בסה"כ שמים בגד על הגוף, לגרוב גרב, כמה קשה זה יכול להיות.. כמו לחבר משקולת לגוף.
לנסוע ברכב או רכבת. כמה קשה זה יכול להיות.. כל באמפר מרגיש כמו קפיצה מעל הר, כל נסיעה ברכבת הופכת לסיוט. אנשים נוגעים ברגל בטעות ומרגיש כאילו דפקו לך מליון פטישים. 
כמה קשה זה לחיות כך.. 

עוד חודש וזה שנה מאז שהייתי בשיקום. שנה שבה המצב הדרדר בצורה מטומטמת.
לא ויתרתי, אני נלחמת על הרגל הזאת כל יום, כל מדרגה וכל צעד. כל גרב וכל נעל שמרגישה כמו משקולת. 
אבל לא ויתרתי.
התחלתי להשלים בגרויות, זה די רחוק מהבית שלי אז נסיעה במונית + רכבת כל יום, ומיום ליום נהיה יותר ויותר קשה.. הכאב מתגבר אבל אני לא וויתרתי. 
מדרגות בלימודים אבל לא ויתרתי
עליתי אותם כשאני נושכת שפתיים כי אני לא וויתרתי. 
אבל אז לא הצלחתי לרדת.. לא וויתרתי
המשכתי ולא וויתרתי. 
עד היום שבו הלכתי לבדיקה במרפאת כאב, שעה ו45 דקות אצל הרופאה.
היא בהלם מהכאב שמתפשט עד המפשעה, עדיין לא וויתרתי.
מתחילה לבדוק ואני נושכת שפתיים ומנסה לנשום בו זמנית. 
לא וויתרתי. 
אחרי שעה ו45 דקות של בדיקה, שברובו אני מנסה לנשום ולא וויתרתי. 
היא אומרת את זה .. אשפוז. 
נשברתי. 
שנה אחרי ובום! חוזרת לשיקום כאילו כלום לא קרה. 
כאילו לא רצתי 40 שניות!, כאילו לא הלכתי יותר מ20 דקות כאילו לא חזרתי לחיות. 
שנה אחרי ובום 
לא וויתרתי. רק קצת נשברתי .