אנשים מסתירים מיניות להוכיח שנפשם חשובה מגופם ולכן הם יוצרים קשרים נפשיים ולא רק גופניים. הנפש חשובה מהגוף, כי היא יוצרת רצון ואותו צריך לכבד. הרצון גורם לכל יצור לפעול במגמה שונה בתוך העולם. המוסר מתבסס על הידיעה ההגיונית, שכל יצור הכי חשוב לעצמו בגלל יצר הקיום ולכן כולם חשובים וצריך לכבד את רצונם; והוא מנסה לוודא, שכל הפרטים יקבלו ככל האפשר מה שהם רוצים. הרצון חשוב כי הוא יוצר טוב, ומבחינת העולם הפרטי במודעות של כל פרט הטוב נקבע לפי מה שטוב לו. כל אחד חייב להיות מוסרי בין אם ירצה ובין אם לא, ומה שמחייב הוא הביולוגיה והפסיכולוגיה של הפרטים האחרים שיוצרות רצונות. בגלל המודעות הרצונות מהווים חלק ערכי וחשוב מהעולם, ולכן הרעה למישהו תגרע מהעולם. אסור לעשות במכוון מעשה רע לאדם שלא מרע לאחרים. עשיית טוב בגלל אהבה היא יותר אנוכית ונעשית לגמול לאהוב על אופיו הטוב בעינינו. אופיו הטוב מיטיב לאוהב, לאנשים אחרים ולעולם. אהבה לאדם היא רצון במערכת יחסים. העולם מקבל ערך נוסף בזכות ההכרה הרגשית בו. המודעות מכילה את היקום שהיא מכירה פעם נוספת בדרך רוחנית, ופוחדים למות כי זה סוג של אובדן יקום ומשמעות - אם לא יהיה כלום, לא תהיה משמעות לשאלות על תכונות העצמים. המודעות יוצרת בחירה חופשית, כי היא מבוססת על כך שתאי המוח משפיעים זה על זה במידע שבהם ולכן יש אקראיות בבחירה מבין השפעות המידע שבתאים. הצפיפות האינסופית שנוצרת מההשפעה בין תאי-המוח, מקבילה לצפיפות החומר בתוך מקום ולכן יוצרת בתוך המודעות עולם חדש מקביל לעולם שבמציאות. השפה מתארת את העולם במדויק ולכן מקבילה לו. אם לא תהיה משמעות הגיונית בעולם, לא תהיה משמעות הגיונית בשפה. לוגיקה היא הבסיס לכל ומחייבת כל תופעה ביקום, כי השפה יוצרת קשר לוגי בין מונחים דומים ואז ההתייחסות אליהם דומה. לכל שאלה יש תשובה, ולכל שאלת כן ולא התשובה רק או חיובית או שלילית. השפה בנויה לפי לוגיקה ומבוססת על משמעות, ומשמעות יוצרת הגיון ומקבילה לו ולכן הכרחית תמיד.

 

 

 

קיום הוא יחסי לגמרי. ככל שדבר יותר מורגש ע"י מישהו, הוא בשבילו יותר קיים במציאות. העולם בנוי ברצף של אינסוף רמות קיום, שכל רמה קיימת במציאות במידה שונה. כל רמה כמו סיפור שמסופר ע"י הרמה המציאותית יותר, ולכן רצף רמות הקיום דומה לרצף של סיפור בתוך סיפור. כמו שכל סיפור מציאותי בשביל עצמו ודמיוני בשביל אלה שמספרים אותו, כל רמה מציאותית ביחס לעצמה ודמיונית ביחס לרמות שמספרות אותה. הרצף אינסופי לשני הכיוונים, ובכל רמת קיום רק נקודה אחת ולכן למעשה העולם רק נקודה אחת שנבחרת לפי רמת הקיום.

כיוון שהעולם לא יכול להיעלם או להיברא, הוא נשאר קיים באותה מידה תמיד. לכן ככל שהזמן עובר ולכן הופך דברים ליותר קיימים כי הם יותר מורגשים, העולם גם הופך פחות ופחות קיים כדי לאזן ולהישאר קיים באותה מידה.

דבר קיים יותר הוא עצם מסוים, ודבר שקיים פחות הוא תכונותיו. מה שקורה עם עצם משפיע על תכונותיו, למשל אם יזוז בדרך מסוימת ישתנה מיקומו. לכן מה שקורה בכל מידת קיום משתקף בצורתו הבסיסית במידות הקיום האחרות, מה שקורה בקבוצת רמות קיום משתקף בצורתו הבסיסית בקבוצות האחרות, ואחרי סוג עצם הכי דמיוני בקבוצת מידות קיום יחזור הכי אמתי וכך הלאה עד אינסוף.

יש 4 ישויות: נפש, חומר, מקום ואמת. כל ישות בסדר הזה יותר קיימת מזו שאחריה. בין החומר והמקום יש זמן ואנרגיה. כיוון שהעולם הופך פחות קיים עם הזמן, דברים שיש בהם יותר מישות פחות קיימת קורים אחרי דברים שיש בהם יותר מישות יותר קיימת.

כך אפשר לחזות כמעט את כל ההתנהגויות והתופעות בעולם כולל התנהגויות אנשים. למשל אם יש מישהו שקשור לאדם בדרך נפש וחיים, למשל עובד אתו בכלבים, מישהו שקשור אליו בדרך של חומר, למשל עובד אתו במסעדה שזה חומרי בגלל האוכל, ומישהו שקשור אליו בדרך של אנרגיה, למשל לומד אתו פיתוח קול, סביר שאחרי העובד בכלבים יפגוש האדם את העובד במסעדה, אחר-כך את הלומד פיתוח קול, אחרי זמן מסוים שוב את העובד בכלבים וכך הלאה.

אם הייתה הפיכה דווקא לאמתי יותר עם הזמן, תהיה הפיכה אחרת חזקה יותר לדמיוני, או יותר הפיכות אחרות של דברים לדמיוניים, כך שבסך-הכול העולם יהפוך לדמיוני יותר ויותר עם הזמן בשביל הצופה.

זה גם מסביר למה תופעות בטבע הן צפויות ומוכרחות לקרות לפי חוקי הטבע: ככל שדבר אמתי יותר, הוא רחוק יותר מהדמיוניים כי המציאות מורגשת כאמת היחידה ביחס אליה לעומת כל הסיפורים שבה. לכן ישות הנפש מרוחקת ומופרדת הכי הרבה מהישויות האחרות ולכן הכי פחות משתקפת בהן, ושאר הישויות משתקפות זו בזו בצורתן הבסיסית. כיוון שהחומר משתקף במקום, הקורה בחומר דומה לקורה במקום ולכן לא ייתכנו שני חלקיקי חומר באותו מקום ולהפך. לכן כשחומר פוגע בחומר אחר, יזיז אותו הלאה כדי לפנות מקום לעצמו שלא יהיו באותו מקום. לפי זה אפשר לחשב את כל התופעות הצפויות והלא אקראיות. תופעות אקראיות כמו התנהגות אנשים נגרמות מכך, שהן עוברות בין כמה רמות קיום.

רצף רמות הקיום מבוסס על היגיון של כן ולא: דבר אמיתי הוא אמת, ודבר דמיוני הוא שקר. ההיגיון מבוסס על משמעות, והמשמעות מבוססת על מצב היפותטי של אפס וחוסר קיום. אפס הוא דבר מובן מאליו, כי כיוון שאין בו שום-דבר אין מה להסביר בו. באפס אין שום-דבר, כי הוא מבטא את הכמות המציאותית היחידה שממנה יכולות להתחיל כמויות שעליהן יכולים להתבסס עצמים, כלומר את המצב המציאותי היחיד שממנו יכולים להתחיל מצבים שעליהם יכולים להתבסס דברים קיימים. כיוון שהיקום מבוסס על האפס, והאפס מובן מאליו, גם היקום מובן מאליו.