החברה הכי טובה שלי?
אני כבר לא בטוחה מה זאת חברות אמת, ואם זה בכלל קיים. טוב בכל אופן אצלי לא...
09/06/15 13:22
1438 צפיות
אנחנו חברות הכי טובות חמש שנים, ואני חושבת שאני פשוט לא מסוגלת יותר.
היא לא יודעת שכל פעם שהיא מנסה להטיף לי מוסר או לחנך אותי, היא שוברת ממני עוד חתיכה, והאמת שכבר לא נשאר כל כך הרבה, אפילו שאני מנסה לאסוף את השברים, תמיד אני נשברת מחדש...
היא לא יודעת... על הבולמוסים, ועל ההקאות, ושניסיתי להתאבד, אבל היא יודעת על כל השאר, על האכילה הכפייתית וכמעט על כל פרט בחיים שלי.
היא לא יודעת שכל פעם שמדברים איתי על אוכל, על ההתנהגות שלי וכו', אני יושבת וחושבת כל היום מה רע בי, ולמה אני המטומטמת שאף פעם לא הולך לה.
אני בזמן האחרון גם מספרת לה פחות כי פשוט נמאס לי לשמוע אותה, כל היום מתלוננת על זה שמתחילים איתה, כאילו זה רע, זה הדבר שתמיד חלמתי עליו, שיתחילו איתי והיא כל כך מזלזלת בזה. היא בוכה שהיא שמנה, אפילו שהיא רזה כמו מקל ונראית פצצה, אז אתם רק יכולים לתאר לעצמכם איך אני מרגישה, ילדה בת 16 עם עודף משקל שאין לה חברות חוץ ממנה, שאף בן לא מסתכל עליה, שלא הולכת לים, שכל הזמן יושבת בבית אוכלת ואז מקיאה.
היא תמיד גורמת לי להרגיש נחותה, לא טובה.
לפני הקיצור קיבה, ניסיתי לעשות דיאטות כל הזמן (אז הייתה לי אכילה כפייתית אבל לא ידעתי עליה כי פשוט לא הכרתי את זה), ואז שהגעתי למשקל שיא של 115 קילו והחלטתי לעשות ניתוח מבחינתה הייתי חסרת כוח רצון ובגל זה נכשלתי בכל הדיאטות שעשיתי.
עשיתי שליפים במבחן אז אין לי מספיק כוח רצון לשבת וללמוד (והיא בכלל לא יודעת שלא היסטוריה זה מה שמסתובב לי בראש, אלא מה אכלתי ואם אני ילך להקיא את זה או לא...)
מבחינתה אני ילדותית, וגזענית, ושאני תמיד רוצה שירחמו עליי.
אומנם רשמתי הרבה דברים רעים, אבל לא הכל שחור בחברות הזאת... כיף לנו יחד (שהיא לא נהיית מטיפה ומעצבנת) ואני באמת אוהבת אותה בתור חברה.
חוץ מיזה מי עוד יש לי חוץ ממנה?
היא לא יודעת שכל פעם שהיא מנסה להטיף לי מוסר או לחנך אותי, היא שוברת ממני עוד חתיכה, והאמת שכבר לא נשאר כל כך הרבה, אפילו שאני מנסה לאסוף את השברים, תמיד אני נשברת מחדש...
היא לא יודעת... על הבולמוסים, ועל ההקאות, ושניסיתי להתאבד, אבל היא יודעת על כל השאר, על האכילה הכפייתית וכמעט על כל פרט בחיים שלי.
היא לא יודעת שכל פעם שמדברים איתי על אוכל, על ההתנהגות שלי וכו', אני יושבת וחושבת כל היום מה רע בי, ולמה אני המטומטמת שאף פעם לא הולך לה.
אני בזמן האחרון גם מספרת לה פחות כי פשוט נמאס לי לשמוע אותה, כל היום מתלוננת על זה שמתחילים איתה, כאילו זה רע, זה הדבר שתמיד חלמתי עליו, שיתחילו איתי והיא כל כך מזלזלת בזה. היא בוכה שהיא שמנה, אפילו שהיא רזה כמו מקל ונראית פצצה, אז אתם רק יכולים לתאר לעצמכם איך אני מרגישה, ילדה בת 16 עם עודף משקל שאין לה חברות חוץ ממנה, שאף בן לא מסתכל עליה, שלא הולכת לים, שכל הזמן יושבת בבית אוכלת ואז מקיאה.
היא תמיד גורמת לי להרגיש נחותה, לא טובה.
לפני הקיצור קיבה, ניסיתי לעשות דיאטות כל הזמן (אז הייתה לי אכילה כפייתית אבל לא ידעתי עליה כי פשוט לא הכרתי את זה), ואז שהגעתי למשקל שיא של 115 קילו והחלטתי לעשות ניתוח מבחינתה הייתי חסרת כוח רצון ובגל זה נכשלתי בכל הדיאטות שעשיתי.
עשיתי שליפים במבחן אז אין לי מספיק כוח רצון לשבת וללמוד (והיא בכלל לא יודעת שלא היסטוריה זה מה שמסתובב לי בראש, אלא מה אכלתי ואם אני ילך להקיא את זה או לא...)
מבחינתה אני ילדותית, וגזענית, ושאני תמיד רוצה שירחמו עליי.
אומנם רשמתי הרבה דברים רעים, אבל לא הכל שחור בחברות הזאת... כיף לנו יחד (שהיא לא נהיית מטיפה ומעצבנת) ואני באמת אוהבת אותה בתור חברה.
חוץ מיזה מי עוד יש לי חוץ ממנה?
