"לך תעשה יוגה", "תשנה את התזונה", "תחליף עבודה!". אנחנו, המטפלים, תמיד "יודעים" מה טוב למטופל ומה הוא צריך לעשות כדי לעבוד על מה שמפריע לו, על הסיבה שלשמה הגיע אלינו.

כמעט בכל טיפול, בעיקר כשמדובר בסימפטומים שתלויים בדפוס החיים של המטופל, יש צורך להעביר אליו חלק מהאחריות על תהליך הריפוי. ברור לי שבמקרים מסוימים, באופן שבו המטופל מנהל את חייו, הטיפול שלי עוזר לו להרגיש טוב -  עד לפעם הבאה, או קצת יותר. אז אני מביא את כל העצות, מוציא את כל התותחים שיפתרו לו את כל הבעיות. רק שיש בעיה אחת קטנה- לעיתים רחוקות מגיע "המטופל האולטימטיבי" שמגויס באופן אבסולוטי לטיפול ולמחויבות שלו לעבודה בין הטיפולים, זו שמחייבת שינוי הרגלים לכאלה שימנעו את חזרתה של הבעיה או במקרים מסוימים- הופעה שלה במקום אחר בגוף.  לרוב זה לא באמת קורה, המטופל מרגיש עמוס באינפורמציה, והטיפול הופך לכיבוי שריפות.

 

הופתעתי מהתוצאות

אז עם כל הכבוד לידע שלי שיסדר להם את החיים  (אם רק ישתפו כבר פעולה), החלטתי להפסיק לצפות לשינויים דרסטיים בהתנהלות המטופלים, ולהפסיק להציף ברצון טוב שרק גורם להם להרגיש כמה הם רחוקים מהפתרון.

ובאמת, בזמן האחרון כל מטופל מקבל ממני תרגיל אחד, מקסימום שניים, לתרגול בבית בסוף היום, כשכל המשימות כבר נגמרו (והתירוצים) וכל מה שנשאר זה 5 דקות ביום של תרגול שעושה את השינוי. אם הם עומדים בזה בהצלחה, אפשר להתקדם הלאה. אם לא, כנראה שמראש לא היה צורך בהנחתת משימות.

והאמת, הופתעתי מעוצמת הקפיצה של התוצאות. עד כדי כך שנראה שזה הדבר העיקרי שהם היו צריכים לעשות כדי להקל על עצמם, רק שמישהו היה צריך לגלות להם.

ברור לי שמדובר בטיפה בים ויש אינסוף שינויים שאפשר וצריך לעשות, אבל עדיף שינוי אחד אפקטיבי על רשימת עצות לא ממומשת. כך, המטופל רואה כמה כוח יש לשינוי מינימלי בהרגלים ובדרך הזו הוא מקבל זריקת מוטיבציה בכל צעד שלאחריו הוא חווה שיפור - שיפור שמייצר חיבור לתהליך הטיפולי ומהווה אישור התקדמות, מה שמקל עליו לעבור לשלב הבא בתהליך.  זו גם דרך בשבילי "לטעום" את המטופל ולהבין האם מדובר במישהו שמעדיף להיות פאסיבי  ("תלחץ איפה שצריך כדי להעביר את הכאב, אני הולך לישון בינתיים"), או כזה שמוכן לקחת אחריות ולהשיג שינוי אמיתי.