עוברים עליי ימים לא פשוטים.. חולשה מטורפת שאין לי איך להסביר אותה כל כך.. הרגליים כבדות, הידיים כבדות הכבדות והדקירות העמומות האלה מפעם לפעם בבית החזה שאני לא מצליחה להבין מה הקטע בדיוק.. הצורך המטורף הזה למלח שבא והולך.. לפחות עכשיו אני יודעת שזה כנראה קשור למלחים בגוף.. רק לא ברור לי מה קשור עכשיו חוסרים כאלו או אחרים בגוף.. אצלי תמיד כל הבדיקות היו מצוינות עד שלב מאוד מאוד מאוחר (עד האשפוז השני למען האמת..) ככה שזה מרגיש לי הזיה של ממש.. 

לפי מה שקראתי קצת באינטרנט הבנתי שהספורט שאני עושה באטרף גורם גם הוא לאיבוד מלחים אז משתדלת להמנע כרגע אבל זה מחרפן אותי.. זה כל כך מחרפן אותי... אתמול הצלחתי להמנע ואין לי מושג איך אבל איכשהו הצלחתי אבל לגבי היום אני ממש לא בטוחה.. במיוחד אחרי ההרגשה הנפוחה והמגעילה הזו של המרק מאתמול שיושב לי כמו עצם בגרון.. לא יודעת איך הצלחתי להשאיר אותו בפנים בכלל.. ואני מרגישה האדם הכי פתטי והכי מטומטם בעולם שככה אני מרגישה בגלל מרק או בגלל עניין הספורט.. מרגישה פשוט דפוקה ברמות על.. השנאה העצמית הזו.. חסרת פרופורציות והיגיון פשוט שורפת אותי מבפנים.. ועוד יום בעבודה.. ואין לי כוחות להיות כאן.. והזמן לא זז... ועצוב לי..

מפחדת שאחזור לחתוך.. כל כך הרבה זמן שלא חתכתי שזה ממש מלחיץ אותי עצם העבודה שזה בכלל עולה לי בראש.. יש לי מספיק צלקות מכוערות ולא בא לי עוד.. בטח לא לתפרים המגעילים האלו ולבושה העצומה הזו שבכלל הגעתי לזה ולתירוצים והסיפורים מול האחות שלא מבינה איך נחתכתי בכלל ככה עמוק ובמקום הזה בגוף.. /: לא רוצה את זה שוב... לא מצליחה להבין איך קרה שכל כך מהר זה שוב כאן.. כל המצב הזה.. איך הייתי בטוחה שאני כבר אחרי.. שאננות שכזו שהייתי בה..

ידעתי שמסוכן לי לצמצם אפילו בקצת כי ידעתי שזה יגרור איתו עוד.. ידעתי ולא רציתי להשלים עם זה כי לא יכול להיות שאני לעולם לא יוכל לעשות קצת דיאטה ולרדת קצת במשקל.. לא יכול להיות שאצטרך להשאר שמנמנה כי אני לא יוכל לחיות עם זה... (כן כן מחשבה שטחית ומגעילה אני יודעת...) אז אחרי הרבה זמן שברחתי כמו מאש מכל רעיון ומחשבה על צמצום התחלתי לצמצם אבל ממש ממש בקטנה.. ומשם והלאה זה כבר היה אבוד לי... כל כך מהר הצמצום הקטן הזה שהתחיל באמת כמשהו בריא וטוב עם הכוונות הכי טובות בעולם הפך לתהום הזו בה אני נמצאת עכשיו...

והכי עצוב בכל העניין.. הכי עצוב זה שלפני הצמצום באכילה הייתי מסתכלת על בחורות נורמטיביות במשקלים שונים והייתי חושבת לעצמי עד כמה הייתי רוצה להיות הבחורה הזו או הזו עם הבטחון העצמי הזה ללא קשר למשקל שלה.. עד כמה אני רוצה להיות אמא שמנמנה ובטוחה בעצמה שלא באמת אכפת לה ולא מזיז לה מה חושבים עליה.. עד כמה אני רוצה להיות כבר אמא.. והזמן כאן בהחלט לא משחק לטובתי בנוגע לזה..  וכולם החמיאו לי כל הזמן על איך שאני נראית עכשיו טוב ונראית בריאה ויש לי אור בפנים ואני חיונית וכמה כיף שאני ככה עכשיו.. (כן כן אמירות שיכולות להפיל לקרשים אני יודעת..) אבל איכשהו.. איכשהו חלק מהאמירות האלו דווקא עשו לי טוב.. משום מה הרגשתי שזה כנה ואמיתי ולא אמירה סמויה לכמה שאני שמנה או בטטה או בהמה אלא שבאמת מתכוונים לזה ושאני באמת נראית הרבה יותר טוב.. לא כל הזמן כן?.. חח אבל בחלק מהזמן זה הרגיש דווקא טוב.. 

וזה עצוב לי.. פשוט עצוב לי לקלוט איפה אני עכשיו... במיוחד אחרי התחושה הנוראית של אתמול והיום בגלל מרק.. (????) מרק... כמו כאפה לפרצוף שגרמה לי להבין קצת יותר עד כמה אני בבעיה למרות שלא ממש רציתי להאמין לזה.. ועצוב לי כי אני עדיין לא מרגישה שבאמת מגיע לי טיפול כי אין לי כלום בעצם ואני במשקל תקין ואני לא רזה מספיק כדי להגיד שקשה לי מאוד..  זו התחושה.. שאני עדיין לא רזה מספיק ולכן אסור לי בכלל להרגיש רע עדיין.. שהמצב שלי לא גרוע בשביל טיפול או בשביל שאתבכיין כמו איזה ילדה קטנה.. 

ואז מוצאת את עצמי כותבת.. כותבת וכותבת ללא הקשרים.. מילים מילים מילים... פשוט כל מה שעובר לי בראש.. כותבת כדי להוציא קצת.. כי אולי זה יעזור לי לעשות לעצמי איזשהו סדר בראש.. או יעזור לי לרוקן אותו קצת מכל הבלאגן שיש לי בו... אולי זה יעזור לי לשחרר קצת..  אולי...  ):