לקחתי הפסקה באמצע היום.

מה שלא עשיתי הרבה הרבה זמן... בעצם מאז שהתחלתי את תהליך ההחלמה שלי.

אני עובדת מהבוקר עד אחרה"צ, ומאחרה"צ עד הערב.

והתפר הזה, בין שתי העבודות, היה המקום שבו נפלתי שוב ושוב בימים הרעים שלי. ניצלתי את הזמן הזה שבו אני "בלתי נראית" כדי להיעלם לחלוטין ולברוח למקום ה"בטוח" שלי... שהיום אני מבינה שאין מסוכן ממנו, הוא כמו שדה מוקשים...

מאז שהתחלתי להילחם בהרגלים הישנים שלי, ויתרתי על ההפסקה הזו באמצע היום והפכתי את היום לרציף. לא רציתי לבחון את עצמי. לא רציתי ליפול.

אבל היום הייתי פשוט גמורה... הייתי חייבת הפסקה.

חזרתי הביתה. ואכלתי (כמובן). אוכל בריא. ובמידה. אבל בראש כבר התחיל להתנגן סט המחשבות הקבוע (שפעם היה רץ עשרות פעמים ביום, ובזמן האחרון, תודה לאל, כמעט ולא..)

את בבית. את לבד. אף אחד לא יודע, אף אחד לא רואה. בא לך!!! בא לך לאכול עוד. בא לך משהו "טעים". רק היום תוותרי... מה יקרה? הרי את במילא לא תצליחי. מה את משחקת אותה? עלללק תהליך... את בולימית! בולימית היית ובולמית תישארי! לנצח! לא תיפטרי מזה כל כך בקלות.. לא מגיע לך. את לא טובה מספיק... ובלי שהרגשתי, עוד ועוד רעל זרם לתוכי...

ובאמת, לא היה לי כוח להילחם. לא היו לי אנרגיות להתנגד ולסתור את הטענות. אבל רציתי לגונן על עצמי. כי מה בסך הכל עשיתי? הפסקה קטנה באמצע היום. למה לי זה לא מגיע?

אז פשוט חיכיתי, עשר דקות. ועוד עשר. וכל הזמן ניסיתי לשחזר בראש, כמה רע זה להקיא. כמה זה כואב בגוף ובלב, איזה שקר ענקי זה. כמה אשמה מגיעה אחריו.

אחר כך יצאתי לעבודה ברגל במקום באוטובוס. שמעתי מוזיקה בדרך. הלכתי ברחובות והייתי נוכחת. לא בבועה של עצמי. חזרתי לחיים וידעתי שהגל הזה מאחורי. שהבולימיה לא תחזור להטריד אותי בשעות הקרובות...

ועכשיו ערב, זה מאחורי. עברתי את היום בשלום ואני מודה לעצמי על כך שלא נפלתי למלכודת. יכלתי להיות עכשיו עמוק בתוך התהום, ולא בטוח שאני מספיק חזקה לצאת משם.

אז היום ניצלתי. אפשר לנשום לרווחה...