כולן באו עם כפכפים ואף אחת לא הביאה מים...
הכפכפים האלו מסמלים בעיני את התפקיד המסורתי של נשים חסרות יכולת מותאמת לסביבה.
הדבר הראשון שאני רוצה לשנות זה המנעלים האלו, שמצמצמים כל כך את האפשרות לנוע בשטח והתלות במים של אחרים.
הן עוזרות בנשיאת המחצלת אבל עולות בשביל העמק הצפוני , לו הן קוראות וואדי א-שמאלי
ולא מחכות לי- הן בעלות הבית והמובילות ולא להיפך.
דלית מראה לי חרוב גדול בצד ימין - "נוכל לשבת שם אם תרצי" . אנחנו הולכות עוד כמה צעדים והיא מצביעה על בתי משפחתה הסמוכים למטע הזיתים בשביליו אנחנו צועדות.
מבלי לחכות לתשובה היא מושכת את כולם שמאלה לכיוון עזבת גפנים שבה כיסאות ושולחנות וצועקת לבת משפחה שכנה שתביא קפה..

מהמקום שבו אנחנו עומדות על שביל העפר, אני ורז מבחינות בעורב בוגר עומד ליד אחד הזיתים. הוא פוער את מקורו ונראה חולה.

רז זורקת אליו אבן קטנה והוא מסתובב לתוך השיח.אני מבקשת שכולן יחזרו ודלית אומרת:
 
"בעזבה יש כיסאות ואם לא שם- אז איך נשב? מה, את באמת רוצה שנשב על האדמה?"

אנחנו עומדות במעגל ואני מבקשת שיפנו את המבט לעורב החולה.
"אנחנו נמצאות בצומת דרכים וזה הזמן לבחור בין מה שמוכר לנו לבין הטבע," אני אומרת.
"לפני שנבחר את המקום בו נתכנס אני מבקשת שתראו את העורב הזה."
ענת מדלגת על אבני המשוכה ומתקרבת אל העורב, מתכופפת אליו וחוזרת למעגל.
דלית אומרת: "זה מסמל מזל רע. משהו רע יקרה בכפר." וכולן מהנהנות בהסכמה.
אני אומרת : " אצלנו בכפר הוא מסמל את הצדק. כשצריך לתקן משהו נשמעת קריאת העורב"
ורחל אומרת : "אצלנו יודעים שכשהעורב קורא יורד גשם"
אני מציינת שברור שהעורב חולה או פצוע ומבקשת שיזכרו את התחושה הזאת, המתעוררת בעקבות הסימן שקיבלנו. "הנה, גם אנחנו מתלבטות אם לגשת אליו או להתרחק.
אולי לא סתם מתחיל המפגש שלנו במפגש איתו- לכולנו יש חולה בבית וגם אלינו אנשים מתלבטים אם להתקרב או דווקא להתרחק."
אלו הם הרגעים הראשונים של קבוצת נשים, הראשונה במרכז התמיכה שקם בגליל המערבי.
מתח רב נלווה להקמת המרכז ומאמצים רבים הושקעו בהכנות לקראת תחילת התמיכה בקבוצה.
אני מאושרת. מחר שבועות, ואלו הם הביכורים שנביא למקדש, בתקווה שתתקבל המנחה.
ובערב, נשבר החמסין וגשם יורד.