כמה מטומטמת את? כמה טיפשה? מה חשבת? שתעזבי הכל יסתדר? כמה שאת טועה.. אז נכון, היא כבר לא מכה, היא כבר לא מתעללת, היא לא משפילה.. היא הפסידה בת.. אבל את הפסדת הרבה יותר.. הפסדת אחות קטנה ומדהימה, שני אחים שאומנם מושפעים אבל אין דבר בעולם הזה שאת אוהבת יותר מהם.. דוד שפעם היה החבר הכי טוב שלך בעולם.. משפחה.. אם אפשר לקרוא לזה משפחה.. הרי אם היית באמת חשובה להם הם לא היו ממהרים כל כך לנתק איתך קשר למרות שהם יודעים שאת לא אשמה.. והפסדת גם אותה, את אמא שלך.. היא לא באמת הייתה אמא אבל כל אחד זקוק לבן אדם הזה שיוכל לקרוא לו ככה.. יש לך אבא מדהים! אבא זהב! שבשבילך הוא הכל! הוא אמא, הוא אבא, הוא החבר הכי טוב.. אז מה דפוק אצלך? למה יש לך אותו ואת בכל זאת מרגישה כל כך לבד? למה את כל כך מתעבת את עצמך? מאיפה באה כל השנאה הזאת? כל החוסר רצון הזה לחיות? ואת חיה אבל לא באמת, ואת מתעוררת בבוקר והולכת לעבודה וללימודים ונפגשת עם אנשים אבל את לא באמת חיה, את מחזיקה את עצמך רק כדי לא לפגוע בבן אדם שהכי חשוב לך בעולם, בבן אדם שהכי קרוב אלייך, באבא שלך.. כי הרי כל השאר אולי יהיו עצובים בהתחלה, אבל זה יעבור להם בשלב מסוים, אבל לו לא, זה ישבור אותו, זה יהרוס אותו.. הוא כל הזמן דואג להזכיר לך כמה שאת הסיבה לקיום שלו, כמה שאין לו חיים בלעדייך.. אז תחזיקי עוד קצת.. תנסי להתמודד..