אז כמו שכתבתי בפוסט הקודם - ידעתי שמשהו רע הולך לקרות.
ולא, לא באמת רציתי למנוע מעצמי לטעות. 

עוברים עלי שבועות מאוד מאוד לחוצים...!
אני מתכוננת לקראת משהו (טוב!) שמכניס אותי לסטרס (מטורף!).

ודווקא עכשיו, כשאני לא האדם הכי נחמד לעצמי, מעמידים אותי במבחן...
שלושה ימים לבד בבית.

אתמול, (היום הראשון שלי לבד), היה יום "תענוגות".
"חגגתי" את החופש שלי בבולמוסים והקאות (צפוי...) סיימתי עם הרגשה נוראית (צפוי...) ואמרתי (בפעם המליון) ממחר - אני לא מכניסה יותר כ-ל-ו-ם-!-!-! (צפויי ופתטי...).

היום, קמתי בבוקר הפוכה, נפוחה ובעיקר מאוכזבת.
למרות שזה היה באמת - כל כך צפוי.

ידעתי שעומדות בפני שתי אפשרויות:
1. להחריב את עצמי באופן טוטאלי.
2. לנסות לתקן את המצב ולהוכיח שאני מסוגלת לקחת אחריות על החיים שלי, ולשם שינוי, לעשות משהו טוב למען עצמי. (לא הצלחתי להוריד את הנימה של הביקורת..)

בחרתי באפשרות מס' 2.

כשחזרתי מהעבודה הלכתי לסופר.
קניתי אוכל בריא.
כשהגעתי הבייתה הזזתי את כל הרהיטים מהסלון, שמתי מוזיקה כיפית ברקע, והוצאתי הכל!!!
אחר כך יצאתי לפארק וקראתי ספר.
ואז הלכתי לרוץ!
וכשחזרתי, דיברתי עם חברים, קבעתי תוכניות לסופ"ש, ולא נשאבתי לעולם הצר הזה שמתכנס סביבי וחונק אותי בלולאה אינסופית.......

אני מקווה שיום אחד אלמד את הלקח.
שאחליט נכון.
ואתבגר כבר...