ואני ,הייתי רוצה לציין את אלמנט הפחד ,המופיע יחד עם הסכרת.
פחד ,שמטופח עי' כל הגורמים המטפלים בסכרת, שאולי ,רוצים את טובת החולים ,אך אינם מודעים להשלכות המזיקות של הפחד עצמו ,על נפשו של המטופל.
כולנו יודעים כי הסכרת אינה מכאיבה, אינה מציקה ,ולכן, ברוב המקרים גם אינה מטופלת.
על קרקע פוריה זו, צומחות וניזונות עשרות תוכניות בריאות ,ועצות למיניהן, כגון, לכו להיבדק, אולי אתם חולים,ואינכם יודעים , זו מחלה מסוכנת, הרוצח השקט.
ואז ,אתה נבדק ומוצא ,שבאמת רמת הסוכר שלך עולה על הנורמה. מזל טוב, אתה חולה סכרת.
מי קבע את הנורמה?
האם אותה נורמה, לאחר שנקבעה, אינה קשורת גיל?
למה מצפים קובעי הנורמה? שרמת הסוכר של בני העשרים ,תהה זהה לרמת הסוכר של בני השיבעים?
האים אין זו תופעה טיבעית לבני הגיל השלישי, שתאי הביטא שלהם ,לא ישתוללו כתאי ביטא של בני תישחורת?
אך אין שום התיחסות לגיל.
עלית ברמת הסוכר, אתה חולה סכרת , מתחיל לקבל טיפול ,ועל מנת שלא תזלזל בטיפול, מוזרק
אלמנת הפחד.
תראה, הסכרת כשלעצמה אינה נוראית, הנורא הן תופעות הלוואי, עיורון, קטיעת רגליים וכשל של כליות.
וזה עובד.
אינך יותר האדם שהיית.
חייך, ורמת ההנאה מחייך ,אינם כשהיו.
ומאותו רגע, למרות הטיפול התרופתי רמת הסוכר רק עולה.
ואני לתומי שואל, האם הפחד ,אינו ממלא תפקיד כלשהוא במשואת הסוכר.?ו והאם העובדה שאין אפשרות למדוד את אלמנט הפחד, אומרת שהוא לא קיים?
אני חולם על אותו היום שבו יבוצע מחקר, שיקבע.
סוכר ברמה של 160 אחרי צום, הוא נורמאלי לבני 60 פלוס.
ועד אז , שנמשיך להיות מתוקים