הפרעות אכילה - הסברים פמיניסטים
מאת: סיגל פלינט
ההסתכלות הרצינית הראשונה על שומן והפרעות אכילה, מנקודת המבט החברתי ולא זו הרפואית המקטלגת והמאבחנת- "הפרעה", נעשתה בכתיבה הפמיניסטית. כתיבה פמיניסטית מבקשת לשאול שאלות על דברים שנראים כעובדות, על דברים שנראים כ"ככה זה" ובכך מבקשת לשפר את חיי הנשים, באמצעות חקירה ובדיקה של נושאים רלוונטיים לחיי הנשים. כיוון שתשעים אחוזים מבין אלה הנמצאים ביחסים מסוכסכים בנושאים של גוף ואוכל הן נשים, (אם כי כיום זה בהחלט משתנה) אי אפשר להתייחס באופן רציני לנושא מבלי לשאול: למה דווקא נשים?

קשה לי לפרוס בפניכן הסבר פמיניסטי אחד לסוגיה. ההיפותזות הן רבות, כאשר ניתן לחלקן לארבע פרספקטיבות. מבחינה פרקטית מעניינת השאלה האם אני שומעת את ההסברים הללו בפגישותיי עם נשים?! התשובה היא לא, או כמעט שלא, לא כך, אולי מתחת לפני השטח, אולי באופן לא מודע. רוב הנשים רוצות יותר מכול לפתור את המאבק המתיש, הן פחות עסוקות בלהסביר אותו כפי שהוא יוסבר להלן. ובכל זאת אני בוחרת להציג כאן את ההסברים השונים, כי ממרחק, לא כאשר נשים נמצאות ב"לב המאפליה" הדברים יכולים לאוורר קצת, לעזור מעט, ובסופו של דבר גם אם אני לא שומעת את הדברים באופן שבו הם יובאו להלן, הרי שהן כן מסייעות לי ב"חילוץ", כן הן מסייעות לנשים ל"היחלץ".

הפרספקטיבה הראשונה אם כך, היא "תרבות הרזון", או "רודנות הרזון". על פיה, השיטה שבה החברה "הכניעה" באופן האפקטיבי ביותר נשים, היא דרך ההדגשה על חשיבות המראה וההופעה הנשית, הדגשה אשר מהווה גם הבטחה, על פי תרבות זו, לאושר והצלחה. בעוד השומן מקושר באופן מוטה בחברה עם מאפיינים של עצלות, גועל וכשלון, הכחשת הרעב והכחשה עצמית נתפסות כדבר חיובי ולא זו בלבד, אלא גם בעלות "כוח מוסרי". כך מה שנראה כמאבק לאסטטיות, לכאורה, הוא גם מאבק לשליטה מוסרית."תנועת הרזון" שימשה למעשה השתקה של קולות נשים, כאשר האובססיה הופנתה למראה ולמשקל. המדיה נכנעה ללחץ החברתי "להכניע" נשים על ידי כך שהגדירה את הרזון -כיופי נשי, ועל ידי יצירת חרדה אודות הופעתן והמשיכה שלהן.

הפרספקטיבה השנייה נראית כהפוכה לזו הראשונה, היא רואה בהפרעות האכילה והמשקל דווקא מקור של כוח ושליטה, כאשר הפרעות האכילה מציעות מקום שבו הנשים הן השולטות במקום בו בעבר הן נשלטו. הגוף האנורקטי ו/או השמן, חסרי הצורה, מדגימים דחייה של האובייקטיביזציה ומשמשים הגנה מפני היותה סמל מין. הגוף הוא המסר, מסר שעשוי לומר "אל תגעו בי", או "תתרחקו ממני" וכו'. גישה זו אינה מתווכחת עם הפרספקטיבה הראשונה אלא מוסיפה לה, בהבדל אחד, שבו היא רואה את האישה ולא את החברה כמי שמחליטה על השימוש במשקל על מנת לשלוט בחייה.

הפרספקטיבה השלישית מציעה שהפרעות האכילה הן ביטוי לקונפליקטים עימם מתמודדות הנשים כיום, בין הדרישה לעצמאות, התעצמות והישגים אקדמאיים ומקצועיים, לבין הדחף להיות נשים קלאסיות. סטריאוטיפים "גבריים" המיוחסים לנשים מצליחות מזינים פחד מפני אובדן "נשיות", ופחד מפני בולטות ותפיסת מקום, המרדף אחרי הרזון הוא פתרון לדילמה, כאשר הן משיגות באמצעותו הקטנה והסתרה של נשיותן. זאת ועוד, ובניגוד לנאמר אם הלחץ להישגיות והישגים אקדמאיים נכשל הוא מועבר לגוף ומושג באמצעותו.

הפרספקטיבה הרביעית רואה בהפרעות האכילה כדרך להגדרה עצמית. מרחב הגוף מבטא מרחב בו יכולות הנשים להגדיר את עצמן, בחברה של היום, המדגישה את החשיבות בעצמאות ואוטונומיה מחד, דבר המתנגש עם תפקידיה המסורתיים והלא מוערכים כרעיה וכאם מאידך, בו היא אמורה להזין ולתמוך ללא רצון לתמורה.

..."כן, כן, כן, תעזבי אותי מכל ההסברים הללו, אני רוצה לרזות. זה מה שאני רוצה. להרגיש קלה, שמחה, ריקה". אומר לי קול דמיוני בתוכי שאני שומעת תוך כדי כתיבת הדברים של ורד, או סימה, או רותי, כולן ביחד כמקהלה אומרות שכל ההסברים הם יפים וטובים, אבל מה? לא ממש מעניינים.
אני מציעה להן לעצור רגע, לנשום רגע, ולמרות ההתנגדות, לשבת רגע ובאמת לשאול את עצמן מה הן משליכות על הדימוי הכל כך נחשק הזה של "הרזה" , מה הן תשגנה כאשר תהיינה שם? מה יש שם? איזו הבטחה? יש סיכוי שאחת התשובות תוכל להתיישב עם אחת מהפרספקטיבות.
ו"אז..". הן ממשיכות, "מה זה יעזור?" אני מציעה שוב לנשום רגע, שוב לעצור רגע, לשמוע, לנסות להתנגד רגע פחות לרעיון, ואז אחרי שהן מוצאות הסבר, סיבה, היגיון לשיגעון, להתנחם רגע, להעריך רגע את המאבק ואז לחשוב על אופציית התנגדות לכל אותם דברים ברורים מאליהם, שנראים כ"ככה זה ואין מה לעשות", אלה הן דרישות החברה. כפי שאמרתי בעבר, לא יהיה נכון להתייחס לאפשרות של התנגדות כאפשרות קלה לביצוע, נדרשת כאן שחייה נגד הזרם, זרם עז של כוחות חברתיים, התניות ותפיסות מושרשות, כפי שמראה לנו הכתיבה הפמיניסטית. אך האם יש סיכוי שזה אפשרי? האם אנו חייבות ל"אכול" את כול התפיסות החברתיות? להכניס פנימה את הכול? אולי כדאי לעשות סוג של "דיאטה" מול כול אלה... ולהחליט עם מה אני מזדהה? מה אני מכניסה פנימה ומה זורקת לפח.

אשמח לענות לכל שאלה. המעוניינות להצטרף לקבוצת פסיכודרמה מוזמנות לפנות אלי ולשאול שאלות
סיגל פלינט
MA  טיפול פרטני וקבוצתי, פסיכודרמה
[email protected]