אני כבר אחרי שלוש פגישות. בפגישה השנייה הוא התחיל הפסיכולוג הראשון שלי בחיי הבוגרים, ללכת אחורה. ואני, האדמה הרי בוערת לי מתחת לרגליים. אני כמו גבר צעיר בן 36 שחי כמו איש בן 86. שורד בכח את היום יום, כשכל הנתונים למנף את החיים שלי שם. בריאות, משפחה גרעינית אוהבת ושלמה, השכלה וכישורים. אבל למעשה אני כמו איש שמחכה למותו. לא מוצא את הכח לעשות שום דבר. כאילו מחכה לאיזה משבר או טרגדיה שיצדיקו את המצב הנוכחי שלי - אובדן, מחלה או משבר כלכלי עמוק שבו אפילו עם העוני היחסי שלי לא אוכל יותר לשלם מיסים או לשכור דירה ואאלץ לוותר אפילו על הפינה החמה והשפויה שלי. אני הולך ומתרחק מעולמי החברתי. קשה לי לראות אבות צעירים. קשה לי לראות אנשים מצליחים. יכולתי להיות כמוהם ואני לא יודע איך. וכשכל זה קורה מה עושה המטפל שלי? הולך אחורה לילדות.
הוא הזהיר אותי - נכון שאני פסיכולוג דינמי אבל קצת פסיכואנליזה היא תנאי פתיחה לטיפול אצלי. נו טוב, אמרתי. אני מספיק אינטיליגנטי כדי למצוא את הבעיות בעצמי. אבל לך תשתף פעולה מצד אחד עם איום על מה כל מה שגונן עליך בעבר - זכרונות של חום, אהבה וביטחון - כשמהם מוציאים וסוחטים איפה היו הבעיות. ומצד שני לך תעמיס על עצמך את מטעני העבר כשאתה בקושי שורד את ההווה. ומצד שלישי לך ותנסה לסכם תקופות חיים שלמות בכמה משפטים. זה נראה אינסטנט, מכביד, לא מכבד, לא לעניין בקיצור.
ולכן הדינמיקה בפגישה השנייה לא היתה משהו. היא גם נקטעה בלי שום קתרזיס. בסתמיות כזאת. בשיא לא ממומש כזה. "אנחנו צריכים לסיים" בעיצומו של איזה שטף דיבור לא פוסק שלי. הרגשתי אשם שאני פתאום מנתח את מחסוריי מבית הוריי וילדותי. ואיך אני יכול לבקר בכלל את המסגרות המעצבות שבהן גדלתי ונתנו לי גם כל כך הרבה? אני רוצה לדבר על השנים הטובות שלי כשויתרתי על בדידותי מילדות לפני שמצאתי אותה בחזרה מקץ 15 שנים של מסגרות חברתיות אינטנסיביות, שוב בחיי הבוגרים. אני רוצה להבין מה קרה במעבר האחרון, זה שקרה לפני חמש שנים כשעברתי לגור לבד ומאז אני מוצא עצמי יותר ויותר לבד. ופתאום הוא זורק אותי אחורה. יותר מדי אחורה. לתקופות שנראות כבר לא רלוונטיות.
אבל בפגישה השלישית קרו שני דברים טובים - 
אחד - הבנתי מה הוא מנסה לעשות כשהוא המשיך איתי הלאה בסקירה. אם דיברנו על גיל 0-18 בפגישה אחת, הרי שבפגישה השנייה הוא כבר זרם איתי וכיסינו פחות או יותר את גיל 18-25 עם קפיצות גם לשנים שאחרי ולהווה. הבנתי לאן הוא חותר ופתאום התחברו המון חוטים וקווים בין הנעורים לילדות. והדבר השני - שחררתי. באתי בלי אג'נדות ונאומים. באתי לתת לו לעשות את העבודה שלו. סומך עליו. רציתי לנתח את מסגרת הטיפול, את הכימיה והדינמיקה בינינו מפגישה 2. אבל הזמן והכסף היו יקרים לי מדי, ויותר מזה - אני פשוט צריך אותו. ולכן גם באתי חמוד. באתי מאד מפרגן לו ולעצם השירות שהוא נותן לי. הכימיה התפרצה בבת אחת. הייתי ממוקד בו ובשאלות שלו. שכחתי את כל מה שעבר עלי במהלך השבוע שבין שתי הפגישות ושכנעתי את עצמי כשהמתנתי לו בחוץ שאני נכנס לאקס-טריטוריה בחיים שלי. שאני נכנס למעין מדיטציה שתאפשר לי את הרפלקציה ותאפשר לו לקבל את הכלים שהוא צריך לטיפול.
אי אפשר לסכום חיים בפגישות שבועיות של 50 דקות, ויתרתי על זה. אבל מה שחשוב זה שהוא לא ויתר. ואני, אני משתף איתו פעולה. סומך את ידיי עליו שיש להם, לפסיכולוגים, את השיטות שלהם לסכום חיים בחמישים דקות. עבר, הווה ועתיד. ואני כבר לא צריך לדעת ולהבין איך הם עושים את זה. וכימיה? כשאתה משחרר להם חבל ונותן בהם אמון מלא ומבין שמולך יושב בן אדם שמקדיש את חייו לעזרה לאנשים. שם נוצרת הכימיה.