גם עצוב, גם פסימי וגם קצת אופטימי, גם נוגע ללב פני 20 שנה, שבוע ויום ביקרתי בפעם האחרונה בבית הבודד שעל הר מירון. זה היה ב-5 באפריל 1992. אני זוכרת את התאריך משום שיום הולדתי חל ב-4 באפריל. כמתנת יומולדת ביקשתי ממי שהיה אמור להיות אז אהבת חיי הנצחית טיול בגליל, כולל ביקור אצל דינה חברתי שגרה אז עם בן זוגה ולימים אבי בתה היחידה רומי, בבית שעל הר מירון. הוא היה אז מפקח השמורה. דינה גידלה סוסים, כלבים ועגבניות ותיכננה להקים צימרים בבין ג'אן. בינתיים אירחה בבית חברים וחרשה את הדרכים בלנדרובר. היא היתה אז בשלב הכפרי של חייה. נפגשנו באוניברסיטה בירושלים בשנת הלימודים הראשונה. דינה טענה תמיד שהיא זוכרת אותי עוד מבית הספר. אבל היא לא למדה בכיתה שלי. היא אפילו לא גרה בעיר שלי. "היא היתה הנסיכה של נהריה", אמרה לי השבוע מכרה מנהריה, ועד שהגיעה לאוניברסיטה כבר הספיקה לראות עולם. היתה לה מכונית כשלאף אחד עוד לא היתה. היתה לה משפחה בשווייץ. עד יפן הגיעה. אני זוכרת עד כמה הייתי המומה כשנכנסתי לבית הוריה בנהריה בפעם הראשונה, ובתוך כמה פסיעות אפשר היה להגיע ממנו אל המים ממש. דינה אהבה מאוד את הים. אמנים ידועים היו מנגנים רסיטלים בבית של בן-עמי ודבורה פרידריך, הוא מנהל מפעל והיא מורה לפסנתר ואשת חברה. אבל דינה היתה ההיפוך הגמור. במקום "אשת חברה" היא נהייתה פעילה חברתית. היא רצתה לעשות שינוי. אני התקנאתי בבית היפה ובסגנון החיים, אבל דינה, ממש מראשית חברותנו, דיברה תמיד על כך שכל היופי וכל העושר הכאילו מובן מאליו שלתוכם נולדה, גרמו לה מילדותה להרגיש בעיקר אשמה כלפי כל מי שלא זכו לכך. דינה הפכה את חייה לניסיון כפרה על מה שראתה כעוול שהיא שותפה לו, בכך שהתמזל מזלה להיוולד למשפחה עשירה, כאשכנזייה, אפילו שווייצית למחצה, חלק מהאליטה, יהודייה, ועל כן חלק מהעוול שנגרם לערבים. אני זוכרת את הבית הראשון שלה ביפו. זו היתה דירה שכורה ברחוב מנדס פרנס, כמעט על קו המים. "הקמת כאן בבית מתנ"ס", אמרתי לדינה בעוד רומי הפעוטה מקשקשת עם שכנותיה בערבית ודינה, כרגיל, מנסה לאפות משהו. דינה תמיד אהבה לארח. אפילו בחדרה בדירת הסטודנטים ברחוב הפלמ"ח היא היתה מגישה ארוחות מפוארות. סירות של קליפות אשכולית ממולאות בסלט וולדורף וזביונה שהכינה מיין המרסלה שהלכנו לקנות בקרמיזן, מעדנים שאף אחד מאיתנו לא שמע עליהם, אבל דינה היתה הרי אשת העולם הגדול. בגלל הסרטן, ניבאו הרופאים לדינה סיכויים אפסיים להיכנס להריון. "את חייבת כשאת יוצאת מבית החולים לפתוח דוכן מפעל הפיס, את מנצחת את כל הסטטיסטיקות", אמרתי לה כשבאתי לבקר אותה בבית החולים, בחודש השמיני להריונה, לאחר שהחלימה מאירוע מוחי. עד שהגעתי אליה, היא כבר התהלכה במסדרונות עליזה, מלכת המחלקה, כאילו כלום לא קרה. החיים ביפו, ביחד עם הלימודים ב"עלמא" ואחר כך עוד סרטן שדינה התגברה עליו והפרידה מבן זוגה, כולם ביחד האיצו את המהפך הגדול שעברה, לפעילה מרכזית בניסיון לתקן את היחסים בין הערבים הוותיקים של יפו ליהודים החדשים, ללוחמת למען צדק חברתי ושוויון. היא הלכה ללמוד ערבית ואחר כך הקימה ביחד עם שותף את "יאפא", בית קפה וחנות ספרים בערבית ובעברית שעד מהרה הפכה למתנ"ס ערבי-יהודי של ממש, עם שיעורים בערבית, הופעות של אמנים פלסטינים ויהודים וחגיגות משותפות. אחר כך היא נפרדה מהשותף ודינה מ"יאפא" הפכה לדינה מ"דינה", ברחוב יהודה הימית. העיניים הכחולות הגדולות, העור הבהיר המנומש והחיוך הגדול נשארו, אבל דינה הפכה ל"בלדי", כמו הירקות בסלטים שעמדה וחתכה במו ידיה לבאי בית הקפה שלה. למרות שידעתי כבר במשך חודשיים שהפעם חטפה דינה סרטן מהסוג הנבזי, בכל זאת קיוויתי שכמו תמיד גם הפעם היא תנצח את הסטטיסטיקה. ובכל זאת, יום לאחר יום ההולדת שלי, 20 שנה לאחר הפעם האחרונה שבה ביקרתי שם, פוזר אפרה של דינה בהר מירון. neril@ha 11 שנים קודם לכן היא התגוררה ברחביה, בירושלים. אני באתי אז לשבת ליד מיטתה בבית החולים הדסה הר הצופים, לאחר שהתגלה בגופה סרטן בלוטות הלימפה. סרטן, עד כמה שידענו, היה מחלה שמתים ממנה, מחלה של גדולים. "מה אפשר לומר על בחורה בת עשרים וחמש שמתה?" היתה שורת הפתיחה של "סיפור אהבה" של אריך סגל, רב המכר הראשון ששמענו עליו אי פעם ושלמדנו, דינה ואני, לבחינה בעל פה בבגרות באנגלית. כמו הגיבורה ב"סיפור אהבה" גם אצל דינה, שהיתה מבוגרת בשנה מגיבורת ספרו של סגל, התגלה הסרטן. אבל בניגוד לג'ניפר קאבילרי, "יפהפייה ומבריקה ואוהבת מוצרט ובאך" כמו דינה, דינה נלחמה והחלימה. מאז, ועד לפני זמן לא רב, דינה היתה עבורי דוגמה לכך שאפשר לנצח הכל, שסרטן איננו בהכרח גזר דין מוות. דינה היתה האדם הראשון אי פעם שאמר לי, לפני רבים מדי שבאו בעקבותיה, לפני שהמשפט הזה הפך לקלישאה, שהמחלה שינתה את חייה, לטובה. הרבה שנים כעסתי על אותם אנשים שסירבו להשלים עם העובדה שדינה הבריאה לגמרי, כאלה שהיו שואלים אותה לשלומה בטון מיוחד ואחר כך, ליתר ביטחון, גם היו מניחים יד על כתפה כשהם נועצים מבט בעיניה ושואלים בשקט "לא, אבל מה שלומך באמת", כאילו מרגע שחלתה פעם אחת נגזר עליה לשאת תמיד בתפקיד החולה. איור: אבי עופרwww.haaretz.co.il/magazine/1.1683956ihttp://www.haaretz.co.il/polopoly_fs/1.1684130.1334123936!/image/3521715288.jpg_gen/derivatives/landscape_436_326/3521715288.jpg