"תרגיל הבית האחרון", גילה מכריזה "הוא לנסות לזהות תהליך בו המוח שלנו שופט, מבקר ומשווה. בשלב הראשון עליכם רק לזהות את סוג החשיבה הזה. כל הסתכלות כזו על העולם היא בעצם אי יכולת לקבל את המציאות כפי שהיא. לקבל את הדברים שאנחנו מגדירים כטובים, זה קל. הקושי הוא לקבל את מה שאנחנו מתייגים כלא טוב עבורנו".

"אז מה", שואל חברי לקבוצת הספקנים, "כל מה שקורה לנו צריך פשוט לקבל בברכה ולהגיש את הלחי השנייה? לא רצוי לנסות לשנות מציאות חיצונית?"

"לקבל זו התייחסות נפשית פנימית", גילה מבארת. "זה לא אומר שלא נפעל לשינוי המצב, אבל הפעולה תהיה מתוך מקום של קבלת המציאות ולא מתוך התנגדות לה. כך גם גדלה האפשרות לעשות שינוי בחוץ".

"ולמה בכלל לקבל", עכשיו אני מקשה, "מה כל הצורך הניו אייג'י הזה 'לקבל' כל הזמן את מה שקורה?"

וכאן גילה (שיודעת כבר איך צריך לדבר איתי) נותנת הסבר בריאותי לכדאיות של קבלת המציאות. אני מקשיבה רוב קשב.

"המחשבות שלנו על אירוע מסוים יוצרות בגוף רגשות ותחושות. ברגע שאנו מתייגים מצב כשלילי, כל המערכת הפיסיולוגית מגיבה בהתאם ופועלת במצב חירום. מערכת העצבים מתגייסת כאילו מדובר בסכנה ממשית. אלא שבסכנת אמת האדם בורח או נלחם, לעומת סכנה מדומה שבה כל האנרגיה העצורה הזו נאגרת בגוף ולא מצליחה להשתחרר. מסתבר שמחשבות דאגה ולחץ משפיעות על כל מערכות הגוף:  הרעלים לא מסולקים מהדם, העיכול נחלש, הנשימה הופכת שטחית, ועוד. החמרים המצטברים גורמים לנזק מצטבר ומתמשך בגוף".

אני בבעיה כי מיד אני נזכרת בכל הפעמים ביום שאני נלחצת או חרדה, ובעצם, מתי לא?

אוי לא, מה עשיתי?

מה יהיה?

איך אספיק?

למה הוא עשה את זה?

אני בטח לא אצליח!

מה הם חושבים לעצמם?

זה לא היה צריך לקרות!

 

במקום להלחם מדי פעם באריות אמיתיים, אני עסוקה כל היום (ובטח גם בלילה) במלחמות צללים של אריות.

או. קי. האסימון ירד. אז מה כבר אפשר לעשות?