תיאורית ההתקשרות היא תיאוריה פסיכולוגית שפיתח פסיכולוג בשם בולבי. היא מתארת מערכת מולדת בעלת תפקיד הישרדותי, המכוונת את התינוק מיום היוולדו לחפש קרבה לאנשים היכולים לספק טיפול ותמיכה, "דמויות ההתקשרות". דמויות ההתקשרות הראשוניות הן בדר"כ ההורים ובמיוחד האם, בהיותה המטפלת המרכזית בתינוק. התנהגויות ההתקשרות של התינוק (כמו חיוך או בכי) נועדו להביא את האם אליו ומושפעות ממידת זמינותה של האם ותגובותיה לחיפושי הקרבה של התינוק. כאשר האם אינה זמינה ואינה מספקת את תחושת הבטחון הרצויה, התינוק יפעל באחת משתי דרכים:

הפעלת ייתר של מערכת ההתקשרות: עיסוק מופרז בנסיונות להשיג תמיכה מהאם.

אי הפעלה: ויתור על המאמץ להשיג בטחון מהאם המתסכלת ובמקום זאת, נסיון להתמודד לבד עם המצוקה.

מתוך התיאוריה הזאת ובהתבסס על תצפיות של אינטרקציות בין תינוקות לאימותיהן סביב פרידה ופגישה מחודשת ביניהם, סווגו 3 דפוסי התקשרות:

 

1. תינוקות בעלי דפוס התקשרות בטוח – מבטאים מצוקה בפרידה מהאם, אך נרגעים מהם, ממשיכים במשחק ומבטאים שמחה בעת חזרתה. התצפיות הראו שהאמהות של תינוקות אלה זמינות עבורם, נענות לחיפוש התמיכה של התינוקות ומספקות להם בטחון. 

 

2. תינוקות בעלי דפוס התקשרות נמנע – אינם מבטאים מצוקה בזמן הפרידה ונמנעים ממגע עם האם בזמן חזרתה (אי הפעלה של מערכת ההתקשרות). אמהות לתינוקות אלה מאופיינות יותר בקפאון רגשי ובחוסר הענות לחיפושי הקרבה של תינוקותיהן.

 

3. תינוקות בעלי דפוס התקשרות חרד – מבטאים מצוקה רבה בעת הפרידה מהאם עם קושי להירגע. תגובתם לפגישה מחודשת נעה בין היצמדות לאם ובין התנגדות למגע (הפעלת ייתר של מערכת ההתקשרות). אמהות לתינוקות אלה מאופיינות בתגובות לא עקביות לצרכי התינוקות.

 

איך כל זה קשור לחיינו כאנשים בוגרים?

לאורך כל החיים מגוון רחב של אנשים יכולים להוות דמויות התקשרות (חברים, בני זוג ואף דמויות מופשטות כמו אלוהים). בעיתות לחץ מערכת ההתקשרות מופעלת לחיפוש קרבה ותמיכה מאותן דמויות התקשרות, כדי לקבל תחושת בטחון והגנה. בעיתות רגיעה, אותה מערכת מספקת בסיס בטוח ללמידה והתפתחות.

מחקרים רבים עסקו בקשר בין דפוסי ההתקשרות של אנשים בוגרים לבין אספקטים שונים באישיות. נמצא כי אנשים בעלי דפוס בטוח מאמינים ביכולתם להתמודד עם לחצים ובעיות ומאמינים ברצונם הטוב ובזמינותם של אחרים בעת הצורך. בעת מצוקה, הם נוטים לפנות לאחרים לקבלת עזרה ונחמה. הם תופסים מערכות יחסים כמספקות, מחפשים קרבה ואינטימיות ומאופיינים בקשרים ארוכי טווח. הם נכונים להביע ולחלוק רגשות עם אנשים וסובלניים כלפי האחר. 

 

אנשים בעלי דפוס גבוה בחרדה הם בעלי רצון למיזוג עם אחרים ומתאפיינים בעיסוק ייתר באי זמינותו של האחר. הם מרגישים דחויים וחרדים מנטישה. הם מאופיינים בתלות ייתר בבני הזוג, בתובענות לתשומת לב ובנסיונות שליטה ומניעת מרחק פיזי ורגשי. מערכות היחסים שלהם מתסכלות אותם והם נוטים להערכה עצמית נמוכה. 

אנשים בעלי דפוס גבוה בהימנעות אינם מאמינים בנכונות האחרים לעזור להם  והינם בעלי אמונה חזקה ביכולתם להתמודד לבד. הם מדחיקים רגשות של דחיה, נטישה ואובדן ונמנעים ממצבים רגשיים שיכולים לעורר אותם. במערכות יחסים הם מאופיינים בריחוק והימנעות ממעורבות רגשית ואינטימיות. הם בסכנה לירידה חדה בתפקוד במצבי לחץ וביטוי הקושי המודחק באופן פסיכוסומטי.

 

החלוקה הזאת היא נוקשה ולא משקפת אף אחד באופן מוחלט. יש אנשים שגבוהים מאד בחרדה ומעט בהימנעות ויש כאלה שלהיפך. אני משערת שכל אחד יכול למצוא בעצמו מאפיינים של כל אחד מהדפוסים, כאשר אחד מהם יבלוט לו יותר כמאפיין מרכזי שלו. התיאוריה נותנת לנו עוד זווית להסתכל על עצמנו ולהבין את הקשיים שלנו. אמנם דפוס ההתקשרות נשאר יציב לאורך השנים, אבל חוויות חיים שונות, כמו גם טיפול פסיכולוגי, יכולים להגמיש את הדפוס שלנו ולפתוח אותנו למאפיינים בטוחים יותר בהתקשרות.