מידעהצהרת נגישות
תצוגת צבעים באתר(* פועל בדפדפנים מתקדמים מסוג chrome ו- firefox)תצוגה רגילהמותאם לעיוורי צבעיםמותאם לכבדי ראייהא+ 100%א-סגירה

הבלוג של סיגל פלינט

16/08/13 8:29
27 צפיות
של מי הגוף הזה?

בעקבות מספר פוסטים התוהים "מי קבע שאנחנו חייבות להיות רזות.. כדי להיות מאושרות? מוכשרות? או כדי להצליח..? " שוב קראתי בספרה, פורץ הדרך, של חוקרת התרבות הפמיניסטית סוזן בורדו Unbearable Weight שנכתב כבר בשנת  1993.

 

בורדו מספרת לנו בפרק כי למעשה עד שנת 1983, במחקר אודות הסיבות והגורמים ל"הפרעות האכילה", לא הייתה התייחסות להיבט המגדרי וזאת למרות ש-90% מהנפגעות היו נשים.

 

בשנה זו התקיים לראשונה כנס שחיבר בין השניים, כלומר בין "הפרעות אכילה" לפסיכולוגיה של האישה, וסוזי אורבך שהייתה בין הדוברות העיקריות הגדירה את ה"אנורקסיה" כקצה קרחון של רצף, עליו כל הנשים יכולות למצוא עצמן, כאשר כולן פגיעות בצורה זו או אחרת נוכח הדרישות התרבותיות של הבניית הנשיות.

 

הרצף שאורבך הציגה הפריע למשתתפי הכנס, כיוון שלטענתם בכך שאורבך מציעה ש"אנורקסיה" נמצאת על קו של רצף, היא לא מבינה את הסבל הכרוך ב"אנורקסיה". זאת ועוד במהלך שהיא עשתה, אתגרה אורבך, את הגדרת ה"נורמאלי" וגרמה לוויכוח מה "נורמאלי" ומה "לא נורמאלי". 

 

בורדו ממשיכה בספר את הקו שאורבך הציעה בכנס ומנסה להסביר את הרקע עליהם התפתחו "הפרעות האכילה". לטענתה התרבות המודרנית, הבורגנית, יצרה הגבלות על התשוקה ועל התיאבון של נשים וזאת במקביל לשפע שיצרה, על הרקע הזה נוצרו "הפרעות האכילה" שהופיעו בעוצמה גדולה רק במחצית השנייה של המאה ה-20, כלומר בעיקר ב-100 השנים האחרונות - מקרים בודדים קודמים אומנם מתוארים במאה ה-19, אבל אלה מחווירים לעומת שנות ה-80-90.

הקלינאים אומנם מחפשים סיבות וגורמים ביולוגיים/נפשיים להתפרצותן של "הפרעות האכילה" ואכן יתכן גם שישנן כאלה, הלוא הפרעת האכילה היא אכן הפרעה רב גורמית.

 

ובכל זאת, לדעת בורדו לחפש את הגורם הגנטי להפרעה, זה כמו לחפש את הגורם הגנטי לסרטן ריאות אצל מעשנים.

 

לדעת בורדו התרבות היא זו שגורמת ל"הפרעות האכילה", כאשר היא לא זו שתורמת להן, אלא היא זו שיוצרת אותן.

 

המודל הרפואי מתקשה לראות את פני הדברים כך כיוון שהוא עיוור למובן מאליו, זו אינה קונספירציה מכוונת, אלא פשוט עיוורון.

 

החשיבה הפמיניסטית תרבותית אודות "הפרעות האכילה", כפי שסוקרת אותה בורדו, מטילה ספק בפסיכופתולוגיה של "ההפרעה" ומדגישה את האלמנט התרבותי הנלמד וההתמכרותי.

 

בורדו מבנה מחדש את תפקיד התרבות ובעיקר את תפקיד המגדר כמייצר ועיקרי, במקום משני, ותורם וממפה גורמים שהם לא תרבותיים כגורמים משניים אך לא פתולוגיים.

 

חשיבה זו מערערת על המודל הפתולוגי- רפואי והופכת את "הפרעת האכילה" להפרעת תרבות. כאשר היא רואה את המודלים הרפואיים כמודלים המתעלמים מהתפקיד של התרבות שחינכה נשים להיות לא מרוצות מעצמן ולתפוס את גופן באופן בעייתי, זאת בעיקר באמצעות המדיה, האופנה וכו'.

 

המשמעות של המודל הפמיניסטי היא לבדוק מחדש מהו "נורמאלי" ומהו "פתולוגי", כאשר יש התייחסות רצינית למי היא אישה, ומהו תפקידה בתרבות, כלומר אין כאן חולה לבד, אלא חולה על רקע החברה ממנה היא באה.

הגישה הפמיניסטית אינה רואה קו מפריד, קו של גבול, בין הפרעה לאי הפרעה, אלא עוצמות שונות של סבל ושל הפרעה למימוש הפוטנציאל, כך גם מקור הסבל והפתרון נמצאים במקום אחר. זו הפרעה של כל התרבות והיא הולכת ומחמירה, יתכן שגדל כאן דור של נשים עם גוף לקוי כתוצאה מדיאטה מגיל מאוד צעיר (כך היא כתבה ב- 1993!)

 

עבור האנליטיקאי הפמיניסטי הגוף והחולה עצמה, עסוקים למעשה במאבק של יצירת משמעות. ה"אנורקסיה" משום כך היא:

 

 "חוסר מנוחה כרוני, שמחפש באמצעות הרזון והגוף לבטא ערכים שונים, מנסה ליצור גוף שידבר את העצמי, בצורה משמעותית וחזקה".

 

המשמעות של הרזון נחקרת בתרפיה שכזו והרזון מהווה למעשה פלטפורמה למגוון של חרדות ותגובות לחברה ולתרבות בת זמננו. החיבור העכשווי בין רזון ובין- טוהר, רוחניות, כוח רצון, משמעת, כיבוש התשוקה, והתעלות של הגוף הנשי, מציעים כי הרצף שהוצע על יד רודולף בל, שזכה לביקורת קשה, בין הקדושים הרעבים של ימי הביניים ובין הנשים הסובלות מ"אנורקסיה" של היום אינו כה מוזר.

אין זה אומר שהנשים שסובלות מ"אנורקסיה" הן קדושות, אבל ניתן לומר שהן חלק משלשלת בלתי ניתקת  של דימויים שגויים אודות הגוף הנשי ואודות רעב, תיאבון, תשוקה ושובע אצל נשים. לכן בקונטקסט זה, פירושה של ה"אנורקסיה" דורש לא מיומנות טכנית מקצועית, אלא הבנה ומודעות של השכבות הרבות של המשמעותיות התרבותית שהתגבשו ויצרו את ההפרעה.

 

ואיך זה מתבטא בטיפול? להלן תיאורה של סופי "בסופו של דבר המאבק הזה של מה שנחשב ל"רזה" ומה ל"שמן", מה מגעיל, דוחה, חסר אופי, חסר אישות... מה שאת אומרת, ואני גם מסכימה איתך ומאמינה לך, שנלמד, נרכש, מושפע מהחברה, מהתפיסות החברתיות, מתקיים בתוך הגוף שלי. בתוך הראש לי, בתוך העור שלי, בתוך התאים והנימים הכי קטנים שלי, ולעיתים אני מוצאת את עצמי יושבת על המיטה שלי אחרי ששום דבר לא עלה עלי ולמרות שאני יודעת שאני מגזימה באותו הרגע, ויודעת שאולי "השומן", "השד" לא נורא כל כך בא לי למות. שם הכי למטה, אני יכולה היום לתהות רגע, לא על זה שאני לא באמת "שמנה", אלא על העונש, מוות, אני אומרת לעצמי "ונגיד שאת כן, אז בגלל זה למות?" ברגע הזה אני יכולה להרגיש את המחאה הקטנה שלי, אני יכולה לחוש את התפיסות והאמונות שהפנמתי כל כך מצוין מצד אחד, ושאני כל כך בזה להם מצד שני."  

 

ראו פרסום אודות הקבוצה שלי שנפתחת אחרי החגים או צרו קשר [email protected]

 

 

 

 

 

 

תגובות

סיגל פלינט
סיגל פלינט
סיגל נוסבוים- פלינט מטפלת באמצעות פסיכודרמה M.A. אוניברסיטת תל-אביב בתוכנית הבינתחומית לתואר שני באומנויות ובלימודי מג...